לפני למעלה מארבע שנים, ממש לפני" ההתנתקות", עצרו אותי השב"כ לחקירה של שבועיים. זאת הייתה החקירה הראשונה שלי בחיים, לפני זה לא נחקרתי אפילו במשטרה.
כידוע, חקירת שב"כ זה לא דבר פשוט, ואחד הדברים שהכי עזרו לי זה היה משפט שמשהוא אמר לי יומיים לפני שהם עצרו אותי:"גםאםמראיםלךסרטשרואיםאותךרוצחמישהו– אלתודה!"כמובן, שלפני שנעצרתי קראתי את החוברת של נעם פדרמן, וממנו הבנתי את הנחת היסוד העיקרית, והיא,שכלמהשהם אומריםהואשקר. אני חושב שאם אחרים ידעו מה עברתי, הם יהיו "מוכנים" לא עלינו למצב כזה. בנוסף לכך אני חושב שהסיפור שלי הוא דוגמא מצוינת לכח השתיקה.
רקע:לפני הגירוש, כוחות משטרה גדולים עצרו עשרה בחורים בבית מלאכה במושב בית גמליאל (לידרחובות) תוך כדי ייצור של אלפי נינג'ות (דוקרנים). אני נמלטתי מהמקום. לאחר כשבוע...
המעצר:
זה היה ביום ראשון, בסביבות השעה 17:00 אני יורד במעלית בבניין בצפת, הדלתות נפתחות ואני רואה מולי 30 איש. חלקם עם מדים, חלקם עם תיקים אבל כולם ללא יוצא מהכלל בוהים בי. הם ביקשו תעודת זהות, אני ביקשתי תעודת שוטר. פתאום שלושה רוסים (ענקיים) הצמידו אותי לקיר ובדקו את התעודה שלי, הם הודיעו לנוכחים ש"זה הוא" ולקחו אותי לחצר הבניין.
שם ראיתי שלוש סוואנות של יס"מ שהקיפו את הבניין. לקחו אותי לפינת החצר ומיד זכיתי לחקירה ראשונה בשטח, "מה אתה עושה כאן? אצל מי אתה נמצא?", ב"ה היה לי את השכל לומר שאני מטייל ושאני לא רוצה למסור עוד פרטים. אזקו אותי, ידיים ורגליים ולקחו אותי לרכב, שוטר מימין ושוטר משמאל (שאזקו אותי גם אליו) ושניים מקדימה.
נסענו לתחנת משטרה של צפת (הכוחות נשארו במקום, על מנת לעשות חיפוש בבית שהם טענו שהייתי בו), שם מחכה לי מפקד התחנה במשרדו. הוא שולף דוקרן ממעטפה, ואומר לי שהטביעות אצבע שלי נמצאות עליו ושסופי הגיע. אח"כ הם עושים לי חיפוש ראשוני ומוציאים מהכיס שלי מעטפה של 5000 ש"ח מזומן. המפקד פונה אלי ושואל אם אני רוצה למסור את הכסף לשרגא (מי שהם טוענים שהייתי אצלו), הכחשתי שאני מכיר כזה אדם, הוא ענה לי שזה החבר שלי, שאצלו הייתי. שאלתי אותו אם ה"שרגא" הזה הוא שוטר, והוא השיב שהוא לא שוטר, הוא חבר שלי. לבסוף אמרתי שאם הוא לא שוטר אשמח למסור לו את הכסף שלי. הקצין אומר לי להתקשר אליו שיבוא ואני משיב שזה היה הרעיון שלו, אז שהוא יתקשר אליו, ולהזכירו אני כלל לא מכיר אחד עם שם כזה. הוא מוציא את הפלאפון מהכיס ומתקשר אליו. שרגא מגיע ואני מוסר לו את הכסף. בזה הסתיים הניסיון (הלא מוצלח) הראשון שלהם, להוציא ממני את המקום שבו הייתי.
הם סיימו את החיפוש בדירה וביחד עם ה"אוצרות" שהם מצאו. אני והליווי שלי יצאנו לדרך, הליווי היה מימ"ר מרכז.
באחת הערים עצרנו והליווי שלי התחלף, זה היה במגרש חניה חשוך. שניים מתוך הליווי החדש שלי לקחו אותי לפינה דחפו אותי לקיר ואמרו לי "אנחנו עייפים ורוצים להגיע הביתה, אם תעשה לנו בעיות ותנסה לברוח אנחנו נשבור לך את כל העצמות, הבנת?". הם החזירו אותי לרכב ואזקו אותי לחגורת בטיחות. אחרי ההקדמה הנחמדה הזאת יצאנו לדרך.
במהלך הנסיעה אחד מהם התחיל לשאול אותי שאלות, חברו השתיק אותו ואמר לו שאין צורך לחקור אותי, "הם" כבר יחקרו אותי. שאלתי לאן לוקחים אותי, ואמרו לי: "אתה, לאגף 7..." (כאילו שאני יודע מה זה).
בין אשדוד לאשקלון עצרנו בצד, שוטר אחד תופס אותי והשני מלביש לי מעין מסכה שחורה על הראש. הגענו (לא יודע לאן בדיוק), מורידים לי את המסכה.
אנחנו בתוך חדר קטן. לוקחים ליהכלחוץ מנעליים (לקחו גם את הגרביים, הם דווקא לא היו מציאה...). אמרו שזה הולך ל"הפקדה". עושים עלי חיפוש ומביאים לי בגדים של השב"ס. העניין הוא החוסר וודאות שזה יוצר אצלך. הדבר הכי אישי- הבגדים שלך, כבר לא אצלך. אח"כ לקחו לי את השעון. מכאן, אני אפילו מאבד את הפרופורציה של הזמן.
שוב פעם המסכה השחורה על הראש ולוקחים אותי. עוברים מסדרונות, חדרים, חצרות, מדרגות (זה לא קל כשלא רואים, תנסו.) מידי פעם אני נופל או נתקע באיזה קיר, ואז הסוהר מסתכל אחורה ואומר אופס, נכון היה שם מדרגות. שכחתי להגיד לך...". נכנסנו לאיזה חדר, מושיבים אותי על כיסא, ומורידים את המסכה והאזיקים.
יושב מולי איזה אדם, שולחן מפריד בינינו, ואז אני מקבל את הנאום הבא: "שלום אפרים, אתה יודע איפה אתה נמצא? (שאלה רטורית), אתה נמצא במשרד החקירות של שרות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. שמי הוא 'קייס', ותפקידנו הוא לגלות מרגלים, לאבטח אישים ולעצורפעילותטרור. אני עובד במחלקה שתפקידה לתפוס מחבלים, ערבים כמובן. אני מעריך שאתה יודע למה אתה פה. חשוב לי שתבין משהוא לפני שנתחיל: כאן זהלאמשטרת אריאל, אתה לא תוכל לשתוק כאן ולצחוק לנו בפרצוף" (מה שהתברר לי אח"כ כלא כל כך מדויק).
דווקא התפלאתי מהביטחון העצמי שבו הוא אמר את זה, זה עשה אווירה שהוא יודע על מה הוא מדבר. ואז הוא עובר לתכל'ס. הוא מסביר לי שאני חשוד שהייתי בבית גמליאל וייצרתי נינג'ות, ושברחתי משם כשהכוחות הגיעו ועצרו את כולם. הוא מדגיש שזה לא כל כך מעניין אותם, ושבנוסף אני חשוד ב"איסוף וייצור אמצעים אסורים למטרות בלתי חוקיות". הוא מיד מסביר את המילים הלא מובנות ואומר, שאני חשוד בפעילות בלתי חוקית כגון: אגירת שמן, שפיכת שמן על כבישים, ניתוק תשתיות לבתי משפט וכו', הדבר האחרון שבו אני חשוד ושמעניין אותם יותר זה, "פעילות טרור נגד ערבים".
השאלות מתחילות לרוץ לי בראש: מה הם יודעים? מה הם לא יודעים? על מה בדיוק הם מדברים? – כל אלה תורמים לחוסר הוודאות שכל כך משחק לטובתם.
אני שותק. והוא מדבר. שעות. בהתחלה הוא דווקא מדבר בצורה מנומסת. באמצע אני מרגיש שיש לי רוק בפה, לידי יש פח. אני יורק לתך הפח, והוא נדלק כמו גפרור. "רק על זה תשב שנים בכלא, עברת על חוק 'זלזול במשרדי חקירות...'". מעכשיו הוא עובר לשיטה אחרת. הוא מתעצבן, אוזק אותי עם ידיים מאחור, ואוזק את האזיק לכיסא ואת האזיק שאוזק אותי לכיסא הוא אוזק ללולאה ברצפה (מזל שנגמר לו את מה לאזוק...). הוא מתחיל לאיים, לצעוק ולקלל. על אף שזה לא נעים כשאיזה גורילה צועקת לך בפרצוף, אני לא מגיב. הוא מתקרב יותר, דוחף אותי, יורק וצועק. אני מבקש ללכת לשירותים. הוא מודיע לי שכאן זה לא קייטנה, ושכאשר אני ייתן להם את מה שהם רוצים, הם יתנו לי גם את מה שאני רוצה... ושעד אז אני יכול לחכות בסבלנות – בדיוק כמוהם. (ב"ה החקירה הייתה לקראת סיומה). מאז כבר לא ביקשתי ללכת לשירותים וזה דווקא הדאיג אותם והם לקחו אותי כל מס' שעות.
לקראת סוף החקירה, הוא מוציא דף עם הכותרת "דף זכויות אסיר", שולף עט ומבקש שאני יחתום עליו. אני לא מגיב. הוא מקריא לי אותו ושוב מבקש שאחתום, אני לא מגיב. הוא מתחיל לצעוק על כמה שאני דופק את עצמי, וגורם לעצמי רע. יכול להיות שזה לא היה מזיק לחתום על הדף, אבל ברור היה לי שעדיף לי לפסול את כל מה שקשור אליהם מההתחלה ולא להתחיל לברור, מי שמתחיל לברור - נופל... . בסוף כשנמאס לו ממני הוא אומר "זה רק ההתחלה, עוף לתא!". הוא קורא לסוהר שייקח אותי לתא.
כאן אני עושה טעות, אני אומר לסוהר שהאזיקים לוחצים לי ושישחרר אותם קצת. הסוהר כמו ילד טוב חוזר איתי ל"קייס" ומדווח לו על בקשתי. בלי להתבלבל "קייס" סוגר לי את האזיקים "קליק" אחד נוסף ואומר לסוהר: "זה בסדר, קח אותו לתא". כאן למדתי בדרך הקשה, שהסוהרים משתפים פעולה באופן מוחלט עם החוקרים. ושכל פעם שאני ניפגש עם הסוהרים, זה גם חלק מהחקירה.
הסוהר מלביש לי חזרה את המסכה (כל פעם שמעבירים אותי מחדר לחדר מלבישים את המסכה), ואת כל האזיקים ולוקח אותי לתא.
התא הנכבד הוא חדר קטן 2*2 מ', הקירות אפורים (ממש מדכא), ויש מנורה קבועה בתקרה עם אור (חלש מידי בשביל לקרוא אבל מאיר מידי בשביל להירדם), כמובן שאין חלון. בפינה יש חור הקרוי "שירותים", ובקיר ברז עם מים מסריחים. הדלת, ברזל יצוק ולאחריו מסדרון של שני מטר ואז עוד דלת מברזל יצוק. על הרצפה היה מזרון דק ומסריח ושמיכות מגעילות עוד יותר.
פתאום צצה לי שאלה: מה השעה? דפקתי בדלת וצעקתי לסוהר שיבוא, לאחר כמה דקות הבנתי שאף אחד לא שומע אותי. טוב, ישבתי רגע לחשוב, ונרדמתי. . ישנתי הרבה, נראה לי, אולי כמה שעות. או שבעצם זה היה קצת, אולי כמה דקות, בקיצור אין לי מושג.
חשבתי שבטח כבר יום, אז התפללתי שחרית (בלי תפילין) אחרי כמה זמן החלטתי שצריך גם להתפלל מנחה. קצת יותר מאוחר הגיע סוהר לעשות "ספירה". אחרי כמה ימים גיליתי שהספירה הראשונה אחרי הלילה היא בחמש בבוקר...
הם מחליטים בשבילי הכל, הם הקשר היחיד שלי למציאות. אני אפילו קצת מחכה שיחזירו אותי לחקירה, אולי אני ישמע משהוא שם, אולי אני יראה בחלון שם אם זה יום או לילה... (החקירות הם דווקא במשרדים נורמאליים, עם קירות לבנים חלונות וכו') – חייבים להבין שזה בדיוק מה שהם רוצים, שהם יהיו החיבור בינך לבין העולם וכך תהיה תלוי בהם.
התיישבתי בפינה וחשבתי, התחלתי להירגע, הזכרתי לעצמי שגם אם הם ישלטו בגופי, בעיקר שלי הם לא
יכולים לגעת. החלטתי שלא משנה מה הם יעשו לי – אשאר חופשי ברוחי ואני לא יכנס ל"כלא" החומרי שהם בנו לי!
אחרי כמה זמן, באו הסוהרים ולקחו אותי (עם המסכה השחורה). הפעם יצאנו מהכלא. שם הם העבירו אותי לליווי מהימ"ר. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע. אחרי כמה דקות נסיעה הם מורידים לי את המסכה ואנחנו נוסעים בכביש. ניחשתי שאולי לוקחים אותי להארכת מעצר, אולי לא, לך תדע, אף אחד לא טרח לעדכן אותי (או שטרחו דווקא לא לעדכן אותי).
אנחנו מתקרבים חזרה למרכז הארץ ואני רואה
שאנחנו אכן נוסעים לבית המשפט.
במהלך הנסיעה אחד השוטרים מהליווי מתחיל לדבר אלי. הוא אומר לי שהסתבכתי "איתם", ושלא כדאי לעשות את זה. הוא שואל אותי כל מיני שאלות לגבי המעצר שלי וכו'. ב"ה גם איתו לא דיברתי, יתכן שהוא היה חוקר שב"כ שעשה את עצמו מהליווי, כדי לנסות לדבר איתי במהלך הנסיעה באווירה משוחררת. כמובן שזה שונה ממצב שאתה יושב במשרד החקירות וברור לך שזה חקירה.
הגענו לבית משפט, שם מחכים לי כולם, המשפחה העו"ד ואפילו חברים. בבת אחת יצאתי מהבועה שהם הכניסו אותי אליה! הדיונים בבתי משפט הם הדבר הכי מחזק במהלך כל המעצר (שכוייח לחוננו). אני מספר לעו"ד שסגרו לי את האזיקים חזק בכוונה ושדחפו אותי. הוא מספר לשופט (וכמובן מנפח את מה שאמרתי). הוא שואל את התובע על מה אני עצור? וזה משיב שהכול "סודי". הוא מגיש מס' קלסרים לשופט ואומר שזה "החומר החסוי". בעצם, העורך דין שלי לא יודע על מה ולמה אני עצור, אז הוא לא יכול לטעון שום דבר.
הפרקליטות מבקשת מס' ימי מעצר נוספים על מנת לחקור והשופט נותן. באולם יושבים: אשתי, בתי ומס' חברים, הליווי המכובד שלי לא נותן להם להתקרב אלי וודאי לא לדבר איתי, אבל בכל אופן זה אירוע מיוחד שאין כמוהו (היציאה מהבועה). המשפט נגמר ו"בבום" אני חוזר לידיים שלהם. מורידים אותי לרכב ונוסעים חזרה למקום ממנו באנו (באזור אשדוד או אשקלון, לאחר מכן גליתי שאני נמצא במתקן חקירות של השב"כ בכלא שקמה באשקלון, מיועד למחבלים שמוציאים מעזה).
אני חוזר לחדרי החקירות. דבר ראשון שהם אומרים לי זה "פחדן ונמושה, אתה בוכה לשופט שאנחנו מתעללים בך... תדע לך שזה לא יעזור, אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו צריכים בשביל החקירה".
מכאן אין צורך לספר לפי הסדר (ממילא אני לא זוכר אותו בדיוק). כל הימים היו דומים, רק שהם דאגו להמשיך את החוסר וודאות וחוסר הקביעות. כל יום מעבירים אותי תא, כל חקירה נעשית במשרד אחר וכל החוקרים מתחלפים ביניהם ללא שום סדר. אפילו שעות החקירה משתנות מיום ליום (ממוצע של 12-14 שעות ליום).
אחלק את הסיפור לפי שיטות החקירה, על אף שברור שהם ערבבו ביניהם כל הזמן:
ניצול בעיות ומצוקות אישיות:
הם לומדים עליך הכל, מי אתה? מה אתה? מה האישיות שלך? איזה דברים מפריעים לך בחיים ומה הן נקודות התורפה שלך. את אלו הם לומדים היטב, ונתלים עליהם כמו עלוקות ממש. זה יכול להיות בעיות בריאותיות, בעיות בשידוכים, אולי קשיים אישיים אחרים, הם מאוד אוהבים לחגוג על בעיות במשפחה. אתן דוגמא: היה בחור אחד שאביו נרצח, והם שרו לו כל היום: "אמא שלך אלמנה, ואתה יודע עד כמה אסור להתעלל באלמנות ... אם רק תדבר נשחרר אותך היום ואם לא, תישאר כאן עוד הרבה זמן, ושנינו יודעים שזה לא קל לאמא שלך... אתה יכול בכל רגע נתון להפסיק את הסבל שלה, רק תמסור את הגרסה שלך ונשלח אותך הביתה. מה? לא אכפת לך אפילו מאמא שלך... אבדת כל צלם אנושי!".
כל אחד הם ימצאו מה לרדת עליו, הרי זה לא דברים שאנחנו מסתירים (ברמת מחתרת), אז הם לא עובדים קשה כדי למצוא אותם.
במהלך אחד החקירות ב"מקרה" אני שומע במסדרון שני שוטרים מדברים. אחד שואל את השני לאן להביא את אבי ואשתי שכרגע עצרו, והשני עונה לו למשרד בפ"ת... (מזל שכבר הבנתי עד כמה הם משקרים).
הם נכנסו לכל מיני עניינים אישיים לגבי המשפחה שלי. הם דיברו על הסבל שהורי ואשתי עוברים "בגללי". הם מנסים בכל כוחם לדרוך על פצעים ולאיים בדברים שהם יודעים שלא נעימים לי ולהיכנס לי לחיים האישיים כמה שיותר.
דבר אחד עודד אותי כאן וזה היה לתאר לעצמי איך בבוא הזמן כשיבוא המשיח וכולם ירוצו ישר לירושלים... לי תהיה תחנה אחת בדרך... באזור אשקלון.
והם באים גם בשם היהדות:
בעצם, עיקר מה שאני נתלה בו כל הזמן זה היהדות.אם זה מלמול תהילים, התבודדות (אני, ה'והחוקר), וכו'. גם לזה יש להם תשובה, החוקרה"ראשי" שלי היה רשע שהציג עצמו בשם "עופר",כמובן שהוא ציין שאת שמו האמיתי הוא לא יוכללספר לי... (נכון שזה מפחיד?). הרבה מדבריו הואהביא בשם היהדות דווקא. הוא דיבר הרבה על דודהמלך שהיה איש שלום. שזכה למלכות. ושאם יש לימה לומר אני יכול גם לעלות למלכות... "אי אפשרשכל אחד יעשה כאן מה שהוא רוצה... יש לנו הרבהמה ללמוד מדבריו לדוגמא: 'מחסה פשעיו לא ינקה,ומודהועוזב ירוחם'. זה שלי אתה לא מקשיב, אנימבין, אבל מה דוד המלך עשה לך?פתאום לעצותיו אין לך שום הערכה?ואתה עוד לא מתבייש למלמל אתהתהילים הנפלאים שכתב?".
הם מנסים בכל דרך אפשרית ליצור איתי שיחה, אפילו ללא קשר לחקירה. כאשר אדם מדבר עם מישהו וקל וחומר אם הוא לומד תורה עם מישהו נוצר חיבור בין השניים. זה בדיוק המטרה שלהם. שיהיה חיבור בינינו, זה לא משנה סביב מה. הם כבר ידאגו להוציא מזה את התועלת שלהם. וחוץ מזה, אח"כ אני ירגיש מגוחך להפסיק לתקשר איתם ברגע שהם יעברו נושא. לכן אני חייב להחליט שאיתם אני לא מדבר על שום נושא בעולם לא על מזג האוויר ולא על גידול חסה בנגב! (הם באמת ניסו לדבר איתי על זה).
כל יום הוא ניסה משהוא אחר, ביום הראשון הוא הגיע עם סיפורי מעשיות ואמר לי "עזוב את החקירה, בא נלמד תורה". ביום השני הוא ניסה עם תניא... בסוף הוא קלע למטרה , הרב כהנא. ואז הוא התחיל: "אני חקרתי את הרב כהנא הי"ד, הוא היה יהודי גדול. אבל יש הבדל גדול בינו לבינך, הוא היה בן אדם ואתה תולעת שרק מסתתרת מאחורי השתיקה. הוא היה קם ואומר לי שאני חוקר שב"כ רשע ומתייוון ושאני ישלם על כך בעולם הבא. ואתה לא מסוגל אפילו לומר לי כך. איך אתה לא מתבייש לקרוא לעצמך תלמיד של הרב כהנא, הוא היה גבר ואתה רק תולעת".
ההוכחות נגדי:
"מצעד הראיות" – הכריז עופר. לקחו אותי לחדר.על השולחן מונחות רשימות של שיחות טלפוןשעשיתי ותמונות שלי. על הקיר היה תלוי לוח ועליוהיה תמונות מוגדלות של כל פתק שהעזתי להחזיקבכיסי בזמן שעצרו אותי. כל פתק מצולם ומוגדל עלדף שלם ובצד כתובים פרשנויות רש"י ותוספות עלכל דבר, לדוגמא: היה לי פתק עם שמות המספריטלפון. ליד כל שם היה כתוב בקטן מי בעל הקו,במה הוא עוסק, איך הכרתי אותו וכמה זמן אנימכיר אותו. זה נועד להלחיץ, וזה אכןעובד. כל מה שכתבת לעצמך, אפילו(ודווקא) דברים אישיים, הכל מוגדלעל הקירות, הכל פתאום פתוח לעיוןהציבור. בצד השני של החדר היה סרטוט של שלושה ריבועים והם היו הנושאים שבהם נחקרתי, כל ריבוע הולך וגדל לפי חומרתו והאחרון כל כך גדול... (וטיפות של דם נוטפות ממנו "פעילות טרור נגד ערבים") הם הציעו לי עסקאות כגון: אם תדבר, נדלג על הנושא השני (שמן, תשתיות וכו') ונעבור יישר לנושא האחרון (פעילות טרור נגד ערבים). "אתה צריך להבין שאת האמת אנחנו נחקור עד הפרט האחרון. נשקיע בזה כמה שצריך. תדע שאתה במצבך כמו גומייה, ככל שנחקור יותר, כשתפתח תדבר יותר. ואין לנו ברירה מאשר לחקור אותך עד הפרט האחרון... . אנחנו הולכים הביתה בסוף יום, לאישה ולילדים. אתה נשאר כאן. אנחנו נתחלף בינינו כשנתעייף, אתה נשאר כאן. אנחנו חופשיים ומתחלפים, אתה סה"כ אובייקט קבוע שקשור לכיסא. כמה זמן נראה לך שתחזיר ככה מעמד?".
כל כך רציתי לענות להם, כל כך רציתי להגיד שהם לא ישברו אותי ושאני ישבור אותם. שהם באים ברכב ובסוסים ואני בשם השם, וההיסטוריה כבר הוכיחה מי מנצח במקרים האלה. אבל ב"ה הבנתי ששוב פעם הם מנסים ליצור בינינו תקשורת. ומשם הם כבר יובילו אותי בדרך המלך... בקיצור עדיף לי.
לשתוק ולשתוק ושוב לשתוק.
הם סיפרו לי שכולם כבר דיברו ורק אני נשארתי הפראייר היחיד. הם ניסו להראות לי איזה אתר אינטרנט עם חדשות שבו (הם טענו) שיש כתבה על כך שכולם דיברו חוץ ממני, לא הרמתי את הראש להסתכל, אבל אני מעריך שבאמת היה שם כתבה, זה סך הכל כמה דקות של עבודה לגרפיקאית של מעריב... .
הם ניסו (כנ"ל, פשוט לא הסתכלתי) להראות לי איזה כתב אישום (שהדפיסו לפני חמש דקות במחשב מן הסתם) חתום כביכול ע"י שופט ובו אני מואשם בדברים חמורים כגון: פעילות במחתרת וכו'. הם ניסו להראות לי חקירות של חברים שלי שבו הם מודים עלי.
הכל כמובן היה שטויות במיץ עגבניות, דברים שלא היו ולא נבראו. בסוף הם שלפו איזה אישור משופט שאני יהיה אצלם 90 יום לחקירה ממושכת. וכמובן כנ"ל – לא היה ולא נברא.
פתאום נדלקת אזעקה והחקירה נפסקת.
החוקרים נכנסים לפאניקה, בודקים שאני קשור היטב לכיסא ויוצאים בריצה מהחדר. אחרי כרבע שעה הם חוזרים מתנשפים ומספרים לי על הערבי הארור שהתפרע ושהם היו צריכים להשתלט עליו. "וואי איזה מכות נתנו לו", "הערבי המסריח הזה, מתי נוכל לזרוק אותם מכאן?".
ההצגה נגמרת והחקירה נמשכת:
הם הושיבו אותי מול החלון, פתחו אותו, ממול אנירואה משרד חקירות ואת אחד מהחברים שלי יושבשם (הוא לא ראה אותי בגלל שהיה זכוכית שרואיםרק מכיוון אחד), אני שומע אותו מדבר עלי ומספר עלישעשיתי כך וכך..., כמובן שגם זה לא גרם לי לדבר,אז מה אם מישהו טועה? ואולי זה מבוים? בכל מקרהידעתי שמה שהכי יזיק לי – זה הדיבורים שלי עלעצמי. (למפרע התברר שזה היה הדבר היחיד הנכוןבחקירה חוץ מהשם שלי).
עופר מאוד אהב לדבר על איזה שיטת קריאת תווי פנים של איזה רב . הוא טען (בשקר גמור) שכיום בבית משפט אפשר להציג סרט ווידיאו של חקירה ולהראות את התגובות בפנים של הנחקר, יש תגובות שמראות עד כמה הנחקר נלחץ. וזה ממש יכול להפליל.
במהלך "מצעד הראיות" מידי פעם הוא התקרב אלי מאוד (ביחד עם עוד כמה חוקרים שהיו איתי בחדר), ואמר שמות של אנשים מסוימים, ואז כל כך שמח לראות ששיטתו אכן עובדת, ורואים לי בפנים שאני נלחץ משמות מסוימים, ומאחרים לא.
כשהיה 'מצליח' הוא היה מוציא מצלמה ומצלם אותי מכל הכיוונים, התמונות יצאו מיד והוא הניח לי אותם
על השולחן. זה היה אמיתי, באמת נלחצתי משמות ואירועים מסוימים. אבל הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזה רק קביל בדמיון של עופר. וודאי לא בבית משפט במדינת ישראל.
לאחר כמה ימים התחלתי דווקא ליהנות מהקטע, של כמה שאפשר לשקר, לנפח, להמציא ולבלבל את השכל. זה התחיל להראות לי די מגוחך שא לו הם "שירות הביטחון הכללי".
יש דברים שהם באמת יודעים. אבל לדעת, זה לא מספיק. צריך להוכיח. יכול להיות שהתמונה ברורה כשמש מצד אחד (מהמידע המודיעיני), אבל מצד שני אין להם שום הוכחה.
יש דברים שהם פשוט לא יודעים, ואז הם נתלים בכל מיני פרטים קטנים, או שהם לא משמעותיים ולא מפלילים או שזה דברים שאנחנו לא מסתירים. בכל אופן זה נותן תחושה (בלבד!) שהם שולטים בכל החומר היטב ויודעים הכול.
לדוגמא, כאשר עופר רצה להראות לי איך הם יודעים "הכול", הוא סיפר לי את השעה המדויקת שבו התקשרתי לחברי (מה שרואים בכל דו"ח מסלקום על הקו). והוא ידע את סוג הרתכת שיש לי (דבר שלא בדיוק הסתרתי). הפרטים האלה לא שווים כלום ב בית משפט, אבל זה נותן לך הרגשה (בלבד) שהם יודעים הכל.
הם מומחים בלתפור לך סיפור, שאם אתה לא מבין מאוד במשפטים, אז נראה לך כאילו אתה תפור מכל הכיוונים.
לדוגמא: מצאו את התפילין שלי, הפלאפון והרכב שלי בבית גמליאל עם תביעות אצבע שלי עליהם. והם טענו בצדק שזה מצחיק לטעון שלא הייתי שם. אבל כמובן ש כל אלה הם רק ראיות ולא הוכחות. והם לא יכולים להפליל אותי עם זה. (אחרת לא יהיו מחזיקים אותי כאן).
המדובב:
ממש כמו בסרט, לפעמים בערבים כשהיו מחזיריםאותי לתא, היה שם יהודי מבוגר קווקזי, רק מהסיפורשלו ידעתי שהוא משלהם (הוא טען שהוא הרג איזהערבי שקילל אותו). הוא כמובן מאוד דאג לי, כל הזמןהציע לי את האוכל שלו (אם הוא היה באמת בחקירותכל היום, הוא היה זולל את האוכל). הוא שאללשלומי, ודאג לומר שאיתו אני יכול לדבר, ושהואשותף לצרה שלי שהרי גם אותו חוקרים. הוא אפילוהראה לי איך שמים את הידיים ליד הפה כשמדברים,ואז ההאזנות שיש להם בתאים לא יקלטו אותי, ואוכללדבר חופשי... .
הוא דיבר באריכות על "חבר"שסיפר לו על החקירות של הערבים שעושים כאן,ושאיזה מזל שאיתנו הם לא מתנהגים ככה... .ושצריך להיזהר לא לעצבן יותר מידי את החוקריםאחרת הם יתחילו להתנהג ככה איתנו... . הוא סיפראיך שקושרים אותם עם שק על הראש וחובטים בהםבכל גופם. כמובן שזה היה ניסיון להפחיד אותי, אבלהעובדה שהוא לא היה מדובב מוצלח, הרסה להםהכל.
הוא ניסה לדבר איתי על כל מיני נושאים, עלהחקירות, המשפחה האישה והילדים. כל פעם שהואהיה מתחיל לדבר איתי על הנושאים האלה הייתיאומר לו: "אני כל היום בחקירות, כל היום מדבריםאיתי על הנושאים האלה. כאן אני לא מעוניין לדברעל זה, תן לי לנוח".
יום אחד אני חוזר לתא בצהריים (בערך), הפעם מביאים אותי לתא עם חלון, (כבר הבנתי שמשהו חשוד) הוא יושב שם המדובב הזה כהרגלו, מציע לי את האוכל שלו ונעמד ליד החלון להסתכל החוצה. פתאום הוא מתרגש ואומר לי שזה לא יאומן את מי הוא רואה, ואז הוא מתחיל עם הסיפור הצולע הבא: "תראה מי מנקה שם, אתה לא תאמין, זה אסיר חוליה (אחד עם תפקיד בכלא) שאני מכיר. הוא אדם אמין מאוד. ביחד איתי, עצרו עוד אחד ואני חייב לתאם איתו את הגירסא שלי, אני יכול להעביר לו פתק עם האסיר הזה", ואז הוא שולף (מעניין מאיפה היה לו) דף ועט, כותב פתק, קורא לאסיר שמנקה ומביא לו. פתאום עולה לו הרעיון ה'מבריק' הכל כך לא צפוי הבא: "יש לי רעיון! גם אתה יכול לשלוח פתק לחברים שלך (אף פעם לא אמרתי לו שיש לי עוד חברים שנעצרו!) מהר קח דף", אמרתי לו שאין לי שום חברים כאן ושיעזוב אותי בשקט, אבל הוא בשלו, "נו, מהר! יתפסו אותנו בגללך, זה ההזדמנות שלך לתאם עם החברים, אלוקים אוהב אותך! תנצל את זה טיפש!", המשכתי לומר שיעזוב אותי בשקט עד שזה אכן קרה. מאותו יום לא ראיתי אותו יותר... .
חיכיתי לבמאים שיכנסו ויגידו שה"קטע" הזה של הסרט נגמר, אבל זה לא קרה.
שבת:
יום שישי: עופר נכנס למשרד חקירות, מודיע לאחרים שהחקירה הסתיימה להיום. כולם יוצאים הוא נשאר איתי לבד. הוא מביא לי כוס קפה, מוציא מהתיק עלוני פ"ש ומציע לי ללמוד. מאחר ואני לא מגיב הוא קורא לי כל מיני מאמרים תורניים על פרשת השבוע. הקפה מתקרר, והוא מתחמם. הוא מודיע לי שעברתי כל גבול וש"דרך ארץ קדמה לתורה" ואם מישהו מביא לך קפה, אז תשתה אותו! "יש לנו אישור מרב בית הכלא לחקור אותך בשבת, מאחר ואתה יודע דברים מסוימים שזה ממש פיקוח נפש". דקות ספורות לפני שבת הוא אומר לי שעלה לו איזה עניין דחוף והוא חייב ללכת. וכמובן הם החזירו אותי לתא.
עוד לפני שבת הם הציעו לי ללכת להתקלח. נשמע נחמד, אז הסכמתי. לקחו אותי לחדר, מטר על שניים. הוא היה מכוסה בקרמיקה שנראה לי שכאשר הדביקו אותו על הקיר הוא היה לבן, עכשיו הוא היה אפור – שחור – כתום. בחדר הזה הם היו שוטפים את הכלים מהמטבח, וכל איפה שדרכתי הרגשתי שכבות של שומן ושאריות אוכל, מהר מאוד צעקתי לסוהר שיחזיר אותי לתא הנחמד והנקי (יחסית). בחלק גדול של התאים היו מרוחות כל מיני כתובות על הקיר בערבית עם משחת שיניים. באחד התאים שאליו הביאו אותי מידי כמה ימים היה פתח אוורור לתא שליד וכל הלילה שמעתי איזה ערבי צועק צעקות בערבית, (לפעמים צעקתי לו חזרה אבל זה לא עזר).
האוכל היה זוועה, מאחר שרציתי בד"ץ הם הביאו לי מנות של "מבושלת". פעמים רבות זה היה מקולקל עד שהגעתי לתא לאכול אותו. הסתפקתי בד"כ בלחם וריבה, זה לא היה קשה כי לא היה לי תיאבון אחרי החקירות. הייתי עייף ורציתי לישון. כששקלו אותי בכניסה לניצן (לקחו אותי לשם לשבועיים "הרגעה" לפני שלקחו אותי למעשיהו), ראיתי שבאמת ירדתי עשר קילו בשבועיים שהייתי שם.
שבת נכנסת וגם המדובב הנחמד (זה היה לפני התרגיל הצולע שלו). אני מתחיל להתפלל, הוא אומר לי שגם הוא רוצה להתפלל, ומבקש ממני ללמד אותו. אמרתי לו לשיר אחריי והתחלתי לשיר "לכה דודי". הוא היה זייפן כזה נורא (אני לא צוחק) ששיקרתי ואמרתי לו שחוץ מזה הכל אומרים בשקט.
זה עוד אחת מהמטרות שלהם – סתם להפריע לך.
השפלה:
הם כל כך אוהבים את זה. כי אכן זה פוגע, אף אחד לא עובר לסדר היום כשמשפילים אותו. אפילו אם הוא לא מראה את זה בחוץ, בפנים הוא כן. הם מביאים ערסים מהרחוב במלוא מובן המילה בשביל החלק הזה.
"אתה יודע מה היה יכול לקרות מהנינג'ות שייצרתם? הרי תכננתם לזרוק אותם על כביש מהיר (הוא מתשאני יגיד לו שזה לא נכון!) והיה יכול לעבור שם אוטובוס כפול עם 100 ילדות שחוזרות מבית ספר ולהיהרג. אפילו מחבלים שמתפוצצים בשוק בירושלים לא אכפת להם את מי הם הורגים, ואתה דווקא רוצה להרוג ילדות! חולה נפש! יש לך מזל שתפסנו אותך, הצלנו אותך מכלא לכל החיים, אתה צריך להגיד לנו תודה". טוב שהוא לא מצא סכין במטבח שלי, אז הוא היה טוען שתכננתי לרצוח את כל חברי הכנסת אחד אחרי השני, מזל!
פתאום נכנס חוקר אחר למשרד, שהיה כביכול באמצע לחקור איזה מחבל (מידי פעם שומעים ערבים צורחים). הוא שואל את עופר מה הסיפור שלי? ומאותו רגע אני זוכה לתואר הבא: הבחור מחבורת צבי הנינג'ה שרצה להרוג 100 ילדות. כמובן שהחוקר הנ"ל מזדעזע ומודיע שעם אחד כמוני הוא לא יכול להיות אפילו באותו חדר! הוא מתחיל לצעוק: "למה אנחנו צריכים לבזבז את הזמן שלנו איתכם? אנחנו מוסרים את הנפש שלנו לתפוס מחבלים! אתם לא מעניינים אותנו. יש לנו עבודה אמיתית לעשות. אין לכם חשיבות אפילו לזה?! תתנו לנו לחזור לעבודה!" החוקר ההוא נהיה כל כך אדום, שחבריו מרגיעים אותו ומשכנעים אותו שלא שווה אפילו להתעצבן על אחד כמוני. הוא הולך, ונשבע שהוא לא רוצה לראות אותי יותר, ואכן לא ראיתי אותו יותר.
באחד הימים אני דורש לדבר עם עורך הדין שלי. הם מתקשרים אליו בפניי ומודיעים לו שאני רוצה שהוא יגיע לאשקלון. הוא הסביר להם שהוא עסוק ושאינו יכול להגיע. הם קפצו על זה כמו חיות על טרף. "אתה רואה, אפילו העורך דין שלך אין לו זמן בשבילך! אתה לא מעניין אף אחד יותר! הארגון הזה חוננו דוחף לכם את העורכי דין הכי זולים ודפוקים שיש. לא מעניין אותם ממך. אתה לא מעניין אף אחד".
מעניין שדווקא הם כל כך התענינו בי....
כמה פעמים עבדו עלי, לקחו אותי מהתא ואמרו לי שאני הולך הביתה. כמובן ששמחתי ואפילו שמתי מרצוני את המסכה השחורה, הם לקחו אותי ואמרו לי תחכה כאן, הורידו לי את המסכה ומי יושב מולי אם
לא "עופר" במשרד החקירות עם החיוך השטני שלו ואומר "איך האמנת לנו, חה חה חה…".
כמעט כל יום, באמצע החקירה, היה נכנס אחד גבוה מאוד, קרח, מלא צלקות וחסר שיניים בשם "ירמי". אני לא חושב שהוא ידע על מה אני בכלל נחקר, וזה באמת לא היה משנה בשביל התפקיד שלו. איך שהוא היה נכנס הוא היה מתחיל לצעוק "מה? זה עוד אחד מיצהר? עוד אחד מהנמושות האלה?! די נמאס לנו לראות אתכם! אתם חבורה של פחדנים. כל מה שאתם יודעים לעשות זה לכרות עצי זית, לזרוק כבשים לבור הציפורים, לתקוף ערבים זקנים וילדים ערבים! תגיד לי, ניסיתם פעם לתקוף משהו שמסוגל להחזיר לכם?!!! חבורה של פחדנים ונמושות!!!". כל יום הוא היה אומר את אותו הדבר כאילו הוא מקריא את זה מתוך טקסט. כמובן שלא הצליח לשלוט על עצמו וירק תוך כדי שהוא מדבר, במרחק של בערך ארבע ס"מ מהאף שלי (להזכירכם אני אזוק). הם מנסים לגרום לכך שאני אתקשר איתם. לא אכפת להם על מה. שהתקשורת תתחיל והם כבר ידאגו לשאר… . ותאמינו לי, שזה ניסיון לא פשוט כשאיזה רשע מכוער צועק ומשפיל אותך כל כך הרבה, זה לא פשוט לא לקום ולשבור לו את השיניים, או לפחות לתאר לו (בצעקות כמובן) רבע ממה שהולך לקרות לו בעולם הבא, ותאמינו לי שבשביל זה אני מוכן ללכת לעבוד בגיהינום.
במהלך החקירות הם כותבים דוחות על החקירה. הם אמורים לדווח על כל החקירה, על שעת ההתחלה והסיום, זמני ההפסקות וכו'. עופר כל כך היה נהנה להראות לי איך הוא מזייף את השעות וכותב כאילו הוציאו אותי להתפלל מנחה ולהפסקות. הוא רצה שאני ירגיש שאני בידיים שלו, ושאין דין ואין דיין, מה שבמידה מסוימת היה נכון .
הסבלנות שלהם התחיל להיגמר, בעיקר בגלל שהם חיפשו אנשים מסוימים שהם רצו לעצור והם סברו שאני יודע איפה הם. מאידך, לי התחיל להיות יותר קל (לפעמים ממש משעשע) וזה הרגיז אותם נורא. לקראת סיום החקירה הם הגבירו את כמות החקירות והחוקרים. אחד הדברים שעזר לי מאוד היה ההארכות מעצר (שוב תודה לחוננו). זה כל כך הוציא אותי מהסרט שלהם. רק שכל פעם שהיו מוציאים אותי מהמתקן (כל כמה ימים), היו לי כאבי עיניים נוראיים בדקות הראשונות שנחשפתי לשמש אחרי שלא ראיתי אותה כמה ימים.
יום אחד זה פשוט קרה, הם אמרו לי:"נמאס לנו ממך, תעוף מכאן" רק תביא לנו טביעות אצבע". שמתי את הידיים קרוב לגוף שלי והם אמרו לי שאם אני לא אסכים הם ייקחו בכוח, ושמותר להם לפי החוק (נראה לי שהם דווקא צודקים) שניים תפסו לי את היד בכוח, לאחר שגם זה לא הצליח הם עזבו אותי לנפשי, זרקו אותי משם ולקחו אותי לכלא ניצן.
במהלך כל ימי החקירה אני ישבתי שם ושתקתי. הם קיללו, אני שתקתי. הם השפילו, אני שתקתי. לא הוצאתי הגה מהפה. לא עניתי לשום שאלה בשום נושא, גם לא לשאלות שכביכול רק דאגו לשלומי, כמו אכלת הבוקר?.
הגעתי לכלא ניצן, הכניסו אותי לתא עם 2 חבר'ה אחרים (משלנו). רק הגעתי לשם ומיד טרפתי חצי מכל מה שהם קנו בקנטינה (קיוסק שיש לאסירים בכלא). התלהבתי כל כך מה"אוצרות" שלהם, פשוט היה להם אוכל נורמאלי! הם בהו בי ואני אכלתי. אפילו לא שמתי לב עד כמה זה לא מנומס היה לאכול להם הכל... .
אני זוכר איך הם הסתכלו עלי מוזר כל כך כשנהניתי מהקירות הלבנים! המקלחת שבתא! האור הנורמאלי וכו'! אכן בזה הם הצליחו, הם הצליחו לקחת לי את כל התנאים הבסיסיים שיש לבן אדם. אבל – הם נשארו שם באשקלון עם אותם שאלות (אולי עד היום). ואני התקדמתי בחיים.
כשיצאתי כולם שואלו אותי אם הם הרביצו לי,
התשובה היא: לא, הם לא מרביצים. הם מכים בנפש לא בגוף.
יש ארבעה כללי ברזל שצריך לזכור. הראשון הוא שכל מי שאתה פוגש בתקופת החקירה, הוא משלהם. השני, שכל מילה שהם מוציאים מהפה, או שהוא שקר גמור או שהוא לרעתך המוחלטת. השלישי, שכל דבר שראיתי או שמעתי כשאני אצלם הוא לא מקרי. והאחרון, ש'בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד'!
כח השתיקה:
בכתב אישום (האמיתי) שלי הם לא הזכירו כלל את כלהנושאים ה"רציניים" עליהם הם דיברו! רק היה נושאאחד שבו גם הורשעתי בסוף וזה היה יצור הנינג'ות.
בנושא הזה הם הצליחו לשבור מישהו משלנו. הוא הודה ודיבר עלינו, וכך הם הכינו כתב אישום. בנושאים האחרים, אולי היה להם כל מיני ראיות לכאורה, אבל זה לא עוזר כלל במשפט – מסתבר... שהדבר היחיד שהיה יכול להפליל אותי, זה אם הייתי מדבר... .
אחרי שיצאתי משם אמרתי לחברים שלי שעכשיו אני יודע מזה "רשעים" אמיתיים! אבל מסתבר שגם שרות הביטחון הכללי של מדינת ישראל שמורכב מפסיכולוגים מומחים ואנשי המקצוע החכמים והטובים
במדינה לא יכול להתמודד עם איזה יהודי פשוט שמאמין בה' יתברך!
"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה'"
אפרים בן שוחט, יצהר
