הכל התחיל בשבת ההיא. בבית משפחת שניאורסון באיתמר נערכה סעודת ליל שבת כסדרה. בני הבית אכלו מרק, שרו זמירות ושוחחו בדברי תורה עם אורחיהם. במרחק שני בתים משם, בבית משפחת פוגל, נערך עונג שבת לבנות היישוב אצל חברתן, תמר. בסיום הפעילות יצאה תמר ללוות את חברותיה, בעוד אחיה הצעירים מתכוונים ללכת לישון.
"לפי התחקיר, המחבלים הגיעו קודם כל אלינו" מספרת ויקי שניאורסון על אותו לילה הזכור לכולנו. "הבית היה מלא אורחים, הם הציצו דרך חלון המטבח וניסו ללא הצלחה לראות מה קורה בפנים". בחקירתם סיפרו המחבלים כי שמעו מהבית המולה גדולה ולכן החליטו לעבור לבית הסמוך.
מבית משפחת חי שהיה ריק באותה שבת, הם השקיפו במשך שעה וחצי על בית משפחת פוגל. כשהבית התרוקן ושקט, נכנסו המחבלים פנימה ובצעו את זממם.
"כל מה שקרה אחר כך השאיר את כולנו בהלם מוחלט מבחינה יישובית ומשפחתית", מספרת ויקי. "הילדים שלי היו חברים של הילדים שלהם, היו יחסי שכנות קרובים. השבת עברה כשההרוגים עוד שוכבים בתוך הבית. שמענו גם את הצעקה של תמר פוגל כשגילתה את משפחתה".
הרבי רוצה בית ספר לנערות
משפחת שניאורסון מפעילה את בית חב"ד בישוב איתמר מזה תשע שנים. ויקי חזרה בתשובה יחד עם הוריה ואחיה, כשכל אחד מבני המשפחה מאמץ לו כיוון מיוחד משלו. בעלה, דוד, הוא בן למשפחה בת 20 ילדים המתגוררת בכפר חב"ד, ולבני הזוג שישה ילדים.
"ביום ראשון שאחרי הרצח אמרתי לבעלי שלא חווינו את כל זה סתם. צריך לחשוב מה עבודת השם פה, מה צריך לעשות הלאה", ממשיכה ויקי.
"החלטנו לפתוח באגרות קודש", מתארת ויקי וניגשת להביא את הכרך שפתחו אז, כדי שאוכל לראות את המכתב המדויק. "כתבנו לרבי על הטראומה הגדולה ושאלנו מה צריך לעשות עם כזה דבר".
"אי אפשר לדעת אם תהיה אפשרות לאחר זמן", כותב הרבי זצ"ל באגרת אותה פתחו." אלו שהעניין יקר לנפשם צריכים לעבוד בזה בכל כוחותיהם. מוכרח הדבר להקים תכף ומיד בית ספר לנערות בנוסח חב"ד, בשם בית רבקה או בית שרה. .. מוכרח לנצל שעת כושר זו לא רק לייסד בית הספר אלא גם להתרחבותו האפשרית…".
מבחינת בני הזוג שניאורסון, הם קיבלו תשובה ברורה, אולם הקמת מוסד לבנות היה נראה רחוק מיישום.
"אמרתי לבעלי שאני לא יודעת כי זה חתיכת פרויקט ואני לא מבינה בזה כלום. מאיפה יבואו פתאום נערות? בחודש אדר כולן כבר בטח סגרו באולפנות. זו לא בדיוק התקופה המתאימה לפתוח".
שבועיים לאחר הפיגוע, נתקף תינוקה בן השלושה חודשים של ויקי בפרכוס, במה שנראה כהתקף של מחלת האפילפסיה. 45 דקות נמשך ההתקף בעוד היא ממהרת להזמין אמבולנס ולנסוע לבית החולים.
במשך תקופה של חודשיים קיבל התינוק התקפים שהופיעו כל שבוע- שבועיים. "הבנתי שזה דבר שתלוי גם בי", היא משחזרת. "אני קודם כל צריכה להירגע. באותה תקופה לא הצלחתי לעשות כלום. לא בבית, לא עם הילדים. כל האווירה ביישוב הייתה של דאון נורא".
"כתבתי לרבי שוב, שאני מבקשת למצוא רפואה לבן שלי. ושוב התשובה – לפתוח בית ספר לנערות. עד אז עוד לא עשיתי שום דבר בנוגע לתשובה של הרבי. זה היה נראה לי משהו שאני לא יודעת בכלל איך לגשת אליו".
ויקי פתחה מספר אגרות שונות ובכולם קיבלה מענה דומה – בית ספר לנערות. "בעלי שאל- את לא רואה? קיבלת תשובה. זהו".
קרוואן בגבעה ו-17 תלמידות
בלי רקע חינוכי קודם, החליטו בני הזוג לצאת לדרך. אחרי פסח, התייעצה ויקי עם רב היישוב איתמר, הרב נתן חי, ובמקביל עם נשים העוסקות בחינוך. "בסופו של דבר אף אחת לא רצתה להיות מעורבת בזה. לי כבר לא היה ספק. הרבי אמר – אני אקים אולפנה".
בצעד של קפיצה למים פרסמה ויקי על הקמתה של אולפנה חדשה באיתמר. הפרסום הניב תוך חודשיים 20 בנות שנרשמו למוסד החדש.
"אלו היו ימים מופרעים. לעבוד על הכל מא' ועד ת', בנושאים שמעולם לא עסקתי בהם", צוחקת ויקי, שבמקצועה היא שוזרת פרחים. "בגרויות, מורות, ציוד, אלף ואחד דברים. לא היה לי כסף, לא היה לי מקום. רק יומיים לפני תחילת שנה"ל סגרתי על מקום".
באופן זמני התמקמה האולפנה הטרייה ביישוב עצמו, ולאחר כחודש התמקמה בגבעת אלומות שברכס איתמר. "התחלנו משינה על מזרונים, מבית ריק", משחזרת ויקי את הימים הראשונים. "הבנות ממש היו חלק מהתהליך, מכל הבנייה של הדבר".
קרוואן גדול שהתפנה סמוך למבנה הראשון הפך לפנימייה, סלון ומטבח עבור הבנות. "בהתחלה עשיתי הכל לבד :בישול, הסעות, מזכירה, פרסומים, גיוס כספים. השנה ב"ה יש מבשלת חדשה, ושידרגנו בהרבה. יש יותר צורה, יש בית".
משפחה עם 17 ילדות
בהתבוננות מן הצד נראית האולפנא כבית על גבעה השייך למשפחה מרובת ילדים: פינת הישיבה המרווחת, המטבח הביתי, חדרי הפנימיות. הבנות שמגיעות מכל רחבי יו"ש, מסתובבות על ההר בין הכיתה והחדרים, ונראות לי כדיירות טבעיות בגבעת אלומות.
יש הרבה מאוד אולפנות מצויינות. מה לדעתך הייחודיות של 'בית שרה'?
"יש פה כאלה שאוהבות להיות במקום בו הם הראשונות, המקימות, להתוות את האווירה. יש כאלה שאוהבות שזה קטן, אווירה ביתית. גם בנות של ממשפחות של בעלי בתשובה באות לפה, כאלה שמרגישות שהן לא כאן ולא שם מבחינה דתית".
בבית שרה רמה תורנית גבוהה וכללי צניעות שמציבים רף גבוה, שויקי מודה שלא התאימו עבור מספר בנות שבחרו לעזוב. "זה עניין של כלי, זה לא כפייה. את צריכה לרצות להיות במקום שאת מונחת בו", היא מסבירה.
תחיה שפירא, אחת התלמידות הראשונות, מספרת על אווירה של עבודת ה'. "יש הרבה דיבורים גבוהים בין הבנות ועם הצוות. בסדנאות אנחנו משתפות אחת את השנייה בתובנות שכל בת חוותה בלימוד החסידות, למשל. יש אווירה של התקדמות והתעלות".
"כולם פה משפחה אחת", מוסיפה תחיה. "הצוות מאוד תומך ואנחנו מרגישים בנח לדבר איתם על הכל. אין אווירה שלא רוצים להיות פה, אלא נכנסים לשיעורים. חסיד רץ בנחת", היא אומרת. "פה מתקדמים, אבל בנחת".
גם העובדה שהאולפנה ממוקמת בגבעה, תורמת לדעתה של שפירא לאווירה המיוחדת. "אנחנו לבד פה בנוף מדהים, שמאפשר מקומות התבודדות, ומספק המון מרחבים. יש אמנם בנות שקשה להם עם נושא הטרמפים, אבל בישוב הרבה פחות נהנינו. פה יש קשר טוב עם השכנים".
לומדים להתמודד, לאכול ולדבר
"מי שמוביל אותנו הרבה מבחינה רוחנית הוא הרב יצחק גינזבורג, שהוא דוד של בעלי", אומרת ויקי. "פנינו אליו בהתחלה ופיתחנו איתו את הנושא, מה הרעיון, למה ואיך. בסופו של דבר הוא הסכים שהמקום יהיה בהשראתו ונתן את ברכתו". שי הרמתי, חתנו של הרב גינזבורג, הוא ראש האולפנה שמתווה את הדרך במעין 'שלט רחוק'.
תהלה אופן, מחנכת הכיתה, מרגישה שנוצרה ממש 'חבורה' לעבודת ה'. "אני רואה ממש הבדל בין שנה שעברה לשנה הזו, הבנות למדו את השפה, מושגים חדשים בחסידות".
"יש משהו בדרך של הרב גינזבורג שמאוד נותן כלים מעשיים. איך תכל'ס מתמודדים בחיי היום-יום. זה מה שאנחנו עושות באולפנא. אנחנו מדברות חסידות, אבל שתאיר את הדברים ברובד הכי פשוט של החיים. איך אני אוכלת, איך אני מדברת, ואם קרה לי משהו לא נעים – איך אני מתמודדת עם זה".
שנתיים בגרויות, שנה מדרשה
גם תוכנית הלימוד ייחודית ושונה מהמקובל. המטרה היא לסיים את רוב בחינות הבגרות בכיתות י' וי"א, בעוד כיתה י"ב מוקדשת ללימודים תורניים בנוסח מדרשה, בשילוב עם רכישת תעודת מקצוע במגוון תחומים כמו מחשבים, קורס ריתמיקאיות, קורס תפירה המשולב עם עיצוב אופנה וקורס תדמיתנות. בשנה זו כבר מתקיימים במקום חוג מוסיקה שכולל מקהלה ולימוד נגינה על כלים וחוג אומנות.
"זה בעיקר פונה לבנות שרוצות להתחתן מוקדם, כדי למנוע מצב שהן יוצאות מהתיכון בלי מקצוע ולא יכולות לפרנס. זה לא מצב אידיאלי שההורים צריכים לעזור לזוג צעיר שמתקשה להתפרנס", אומרת ויקי, שדואגת לסייע גם לבנות המתקשות עם הלימוד האינטנסיבי, ומקבלות תגבור והוראה מתקנת.
"לוקחים בגרות, לומדים אליה כמה חודשים, גומרים עם זה ושוכחים. שנתיים למרוח חומר ואז לחזור על הכל זה מתסכל. הרעיון הוא להקל עליהן, יחד עם זה שהן תצאנה מהאולפנא עם תעודת מקצוע".
תוכנית לימודים כזו, לא מהווה לחץ להתחתן מוקדם?
"האולפנא נותנת כלים. הבנות אומרות מה שהן מרגישות, אני לא מדברת איתן על חתונה", עונה המחנכת. " תמיד יכול להיווצר לחץ חברתי, אבל יש גם את הבנות שנגד זה".
לדבריה, "לפעמים דווקא לבנות של מדרשות יותר קשה להתחתן. הן מאוד חכמות וחלקן לא מצליחות למצוא את המקום "המקבל" מהבעל. אני נגד האמירות שבת צריכה לבנות את עצמה ולחכות. היא כן צריכה לחוות את עצמה ולהתבגר, אבל להיזהר שלא להגיע לבסוף למצב בו באמת לא תצליחי להיות בעמדת המקבל – מאף אחד".
איך מסתדרים כשיש הנהלה חבדניקי"ת כשחלק מהבנות לא?
"אני לא מצפה שיצאו מפה בנות חבדניקיו"ת, אלא בנות עם הרבה יראת שמים שמוכנות לחיים", מדגישה ויקי.
תחיה שפירא אמנם מודה כי בשנה שעברה "היתה יותר בעיה, אבל כרגע אפילו המורה לא ממש חבדניקית. מביאים מקורות ממגוון של חסידויות. הבנות חלקן יותר בעניין של ברסלב, חלקן קשורות לרב קרליבך. אף אחת לא מרגישה פחות בעניינים, כי נותנים מהכול. חידוש הקשר בין הרב גינזבורג לרב שלום ארוש, עשה את הבנות פה ממש בעננים" היא אומרת בחיוך.
תהילה המחנכת רואה אמנם עניין שהמדריכה תהיה בת לחסידות חב"ד, "כדי לתת אווירה בפנימייה", אך השנה מקפידים לא לדון סביב הוויכוח המתיש בתוך חסידות חב"ד. "המורה לחסידות מאוד 'משיחיסטית', וזה יוצר לפעמים 'תאקלים'. אני אומרת לבנות: 'בסדר, אז מה? זו הדעה שלה, ובזה זה נגמר'".
"לרב גינזבורג יש דיבור שקודם צריך להיפתח להכל", מסכמת תחיה את השיחה בוורט חסידי רלוונטי. "אחרי זה צריך להזדהות עם משהו,עם הדרך שלך, ובסוף אפשר להגיע למצב של התכללות – לקבל מהכל, אבל שתהיה לך את הדרך שלך. אני מרגישה שזה מה שיש פה. לכל אחת יש את הדרך שלה, אבל לוקחים ומקבלים מהכל הרבה מאוד כלים לחיים. והעיקר", היא מסיימת, "עם חיות גדולה ומתוך מבט פנימי".
