"ברוך א-ל עליון". משפחת רוזנצויג בביצוע נוסף, למנגינה שנלמדה במשפחתם על ידי הסבתא בת למשפחה חסידית מחסידי ראדזין חלם.
האזינו:
להאזנה בפורמט MP3:
בעל המנגן, הרב בנימין רוזנצוויג, הוסיף דברי הסבר על הפיוט "ברוך א-ל עליון", ועל הקשר של הפיוט והשאיפה לגאולה המוזכרת בו למשפחתיות ולאווירה המשפחתית של שבת.
'זבח משפחה' – התכנסות ה"חמולה" או דרישת ציון?
במקור מציין הביטוי התנ"כי 'זבח משפחה' התכנסות לסעודה משפחתית. יהונתן בן שאול עונה לאביו על השאלה מדוע לא בא בן ישי לסעודת ראש חודש בבית המלך בשני ימי ראש חודש, שהוא ביקש להיפטר מכך כדי להשתתף 'בזבח משפחה' בבית לחם: ..."וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ". לכאורה כינוס משפחתי נטול יומרה לאומית, מפגש אחים ותו לא : אֶרְאֶה אֶת אֶחָי.
אבל מחבר הפיוט "ברוך אל עליון" קושר בחרוזיו בין 'מלבושי הכבוד' של שבת 'וזבח המשפחה' המאפיין כל כך את סעודת השבת המשפחתית בכל בית, ובין גאולת ציון וירושלים: "והוא ידרוש לציון עיר הנדחה, עד אנא תוגיון נפש נאנחה"? דבריו סמוכים כמובן על קינת ירמיהו: "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", והוא רומז שהטכס המשפחתי המגבש של המשפחה הגרעינית, מתווה דרך, ומצביע לכיוון גאולה לאומית של בניין בית המקדש והקרבת קרבנות. הוא טוען: הבן עם הבת המשתתפים בסעודה - "לאל ירצו כמנחה על מחבת"!
מה בין הכינוס השבטי המלבב ובין דרישת ציון וגאולה? מה הקשר?
לעיתים אלו נראים מסלולים כה שונים! לעיתים נראה שהתמסרות לייעדים הלאומיים שלנו, כרוכה בהסתייגות ובהתנזרות משבט-האחים של 'זבח-משפחה'. אבל המסורת הלבבית של עמינו כורכת את המסלולים הללו בצוותא: הדרך לחלום, ולייחל ולקוות ולהתקדם לקראת גאולה שלימה לציון, כרוכה בחוויה היהודית הבסיסית של מלבושי הכבוד ושל זבח המשפחה של סעודת שבת. מכאן ניזונים החלומות הגדולים על עם-כמשפחה בבית ה', והחלומות על בית תפילה לכל העמים. במסורת היהודית אלו אינם מנותקים מן השבט הגרעיני, אלא נשענים עליו ומרחיבים אותו.
המשורר כורך את שני המסלולים גם בכותרת השיר. המילים ברוך א-ל עליון אשר נתן מנוחה, המתארים בפיוט את מנוחת השבת המשפחתית, לקוחות מתפילת ההודיה של שלמה כשסיים לבנות את בית המקדש: בָּרוּךְ יי אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ (מלכים א ח;נו). לאמור – המנוחה הקטנה שלנו בשבת כמשפחה, קשורה למנוחה הגדולה של כילוי מלאכת בית ה'.
אם מבקשים להתגעגע ולכסוף לגאולה שלימה בצורה יהודית מלאה, זה צריך להיעשות לא בדילוג מעל המסגרת המשפחתית, לא בזלזול בה, אלא דווקא מתוך שאיפה של האווירה השבתית הביתית מלוא הנפש, מלוא ריאות, והאומץ להרחיבה הלאה.
השבוע זכינו להעלות את מילות הפיוט הנהדר הזה במנגינה מסורתית משפחתית יפיפיה שהעבירה אלינו הסבתא מבית אביה. העיבוד שלנו השתדל לשמור על האווירה המשפחתית של שירת ילדים, ושירה משפחתית. אך כאמור, אנו רואים באווירה הזו, משהו שקשור עם הגאולה הכללית. ביקשנו לתת לאלמנטים המשלימים האלה את הכיוון האחד: אחדות משפחתית שמבשרת ומצביעה על דרישת ציון!
מקווים שהצלחנו.
