למה לחסל את אבו מאזן?

בימים האחרונים יצאה תנועת 'דרך חיים' בקמפיין קריאה לממשלה – "לחסל את מממני הרצח" ובראשם מחמוד עבאס, המכונה "אבו מאזן". רבים ודאי שואלים או מעלים גיחוך – מדוע לחסל דווקא את האיש המתון שמתנגד לפעולות הטרור?

קודם כל כדאי להכיר מעט את עברו המפואר של מחמוד עבאס ה"מתון": לפני שמוּנה ליושב ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), היה ממקימי ארגון הטרור "פת"ח" ולאחר מכן ממקימי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהוציאו פיגועי טרור רבים ברחבי מדינת ישראל.

המפורסמים שבהם הם חטיפת מטוס "סבנה" ורציחתם של אחד-עשר ספורטאים ישראלים במינכן, כאשר פיגוע הספורטאים מומן בידי מחמוד עבאס בכבודו ובעצמו. מובן כי ארגונים אלו הוכרזו כארגוני טרור.

אז מה קרה לפתע לטרוריסט? האם שינה את דעותיו והשלים עם קיומה של מדינת ישראל?

מחמוד אולי שינה אסטרטגיה, אך המטרה עדיין ניצבת מול עיניו. הוא ממשיך להצהיר בגלוי על "זכות השיבה" – חזרת מיליוני ערבים לשטחי תל אביב ויפו, וכן עומד בראש הארגון שאחראי על "ריכוז המאבק במדינת ישראל" ושואף, כהגדרתו, ל"שחרור פלסטין".

אם כן, מובן מנין מגיעה למחמוד טקטיקת תשלום למחבלים לפי ביצוע. "אבו מאזן" למעשה מייצר, משמר ומלבה את ה"תודעה הפלסטינית" השואפת לסלק את מדינת ישראל מהארץ ולחזור ל"פלסטין" הערבית. בין אם הוא אומר זאת בפירוש יותר או פחות, זה תפקידו בשטח תחת אצטלת ה"מתון".

המדינה מרגישה בנח כאשר תוקפים אותה

ממשלת ישראל החלה להבין כי משהו מתנהל לא כשורה, הבנה שהובילה לקידום החוק לקיזוז משכורות המחבלים מכספי הרשות, צעד עליו הכריז דובר הרשות הפלסטינית כי "זוהי הכרזת מלחמה נגד העם הפלסטיני, הלוחמים שלו, אסיריו וההרוגים שלו, אשר נשאו את דגל החירות למען ירושלים והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית".

מדוע לקיחת חסות רחבה כזו על רבי-מרצחים אינה מספיקה להבשיל לכדי הפסקת תקציבי הרשות לחלוטין, פירוקה, ואף הוצאת ראשיה להורג כמו שחיסלו בזמנו את שאר חברי "ספטמבר השחור"?

אם נאמר זאת בחריפות, המדינה מרגישה בנח כאשר תוקפים אותה.

התנועה הציונית, מכוחה קמה המדינה בסוף, עלתה לארץ ממניעים "חילוניים" הסוברים כי זכותנו על הארץ נובעת מלאומיות בסיסית שניתנה לנו כפליטים שרצו להתאחד כעם. הפיגועים "מצדיקים" את המשך הכיבוש הצבאי.

לעומת התודעה הציונית החילונית, כל יהודי מאמין אומר שלש פעמים ביום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אותה ירושלים שהערבים רוצים להפוך לבירתם, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קיוונו כל היום". היהודים המאמינים, וכל יהודי הוא מאמין בעצם, מבינים כי אנו לכל היותר באמצעו של תהליך ולא עוצרים באמצע עליה.

כלל ראשון במשא ומתן

למרות המניעים היהודיים הפנימיים שצפים היום יותר מתמיד, מדינת ישראל מתעקשת להמשיך לדבר ב"חילונית" כלפי חוץ.

ובשפה ה"חילונית" מדינת ישראל מקבלת לגיטימציה בינלאומית כאשר היא מותקפת ולכן אין לה רצון אמתי לסיים את פיגועי הטרור. אם רק ירצו, אין זו אגדה.

התהליך יכול לקרות בקלות רבה, כאשר יסכימו לדבר בפומבי על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מכח בחירת ה'. כל עוד היהודים שנמצאים במדינה בורחים מהבחירה היהודית, עיני העולם ימשיכו להינשא אליהם בצפייה לתשובות – אם אינכם כאן מכח אלוקי, מדוע אתם "כובשים" את הערבים?

כלל ידוע במשא ומתן אומר שכל צד צריך לדעת מה הוא רוצה, על מה הוא לא מוכן לוותר ומה הוא מוכן לתת לצד השני. הערבים יודעים היטב מה רצונם והם מכריזים על כך מעל כל במה אפשרית, אך מה מדינת ישראל רוצה? איש אינו יודע. איש אינו רוצה להגדיר. מדינת ישראל רוצה לחיות בשקט. ואם כן, מדוע היא מתעללת בערבים?

אני בעד משא ומתן עם הערבים, אך משא ומתן שמתנהל על פי כללי השוק. המדינה צריכה לגבש לעצמה דעה על מה היא לא מוכנה לוותר – ארץ ישראל, תורת ישראל וחיי היהודים – ומשם אפשר לנהל דיון ענייני כיצד הצורה הנוחה ביותר לעשות זאת. הגיע הזמן לדבר יהודית!