אותיות תשפ"א הבאה עלינו לטובה, הן אותיות תשאף. יש לאותיות האלה שתי משמעויות חשובות. ראשונה, לשאוף אוויר צח, נטול חיידקים, נקי ומבריא, ללא מסכות מפני נגיפי קורונה. וירוס בדרכי הנשימה, עלול להביא חלילה לצורך בהנשמה של "ויפח באפיו נשמת חיים". תפילתנו היא: "אבינו מלכנו, שלח רפואה שלימה לחולי עמך", וזכה אותנו לשאיפות של אוויר נקיות מנגיף וזכות מוירוס.
"ויפח באפיו נשמת חיים" זה ראש השנה. "היום הרת עולם" הוא יום בריאת אדם הראשון בראש השנה (פסיקתא דרב כהנא כג). הוא יום קבלת עול מלכות שמים, המתקן את הסטיה מדבר ה' בגן עדן. "מזמור שיר ליום השבת" (תהי' צב) הוא מזמור התשובה של אדם הראשון, בשבת הראשונה של העולם (ויק"ר י,ה). שבתשובה המתקנת את השבת הראשונה, היא ראש השנה של שנת תשאף שנפתחת בשבת. "ויפח באפיו נשמת חיים", היא הנשמה של הקב"ה בראש השנה את חולי הקורונה, לרפא את כל חולי עמו ישראל.
שופר של ראש השנה, הוא דחיסת אוויר לתוך קרן האיל, והשמעת קולו לאוזני הקהל, לשמוע ולהאזין לדבר ה': "האזינו השמים... ותשמע הארץ... כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" (דב' לב). הנשיפה בשופר מיועדת למטרה של השמעת קול גדול וחזק, שמזכיר את התורה בהר סיני ואת כיבוש ארץ ישראל עם יהושע בן נון. שנת תשאף הנפתחת בשאיפות של שופר, מהדהדת לנו תורה וארץ ישראל. אין תורה בלי ארץ, ואין ארץ בלי תורה.
שנת תשאף מחדדת ומזכירה לנו את השאיפות שלנו. מזמור מז בתהילים, שנאמר בעדות השונות קודם תקיעת שופר, מבטא ומגדיר את שאיפותינו הפרטיות והלאומיות: מלכות ה' על הארץ אינה עניין לאומי בלבד, כי אם בינלאומי: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ". מתוך השאיפה הבינלאומית באה גם השאיפה הלאומית: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה." תקיעת סיני ותרועת ארץ ישראל, באות כאחד בתקיעת שופר של "עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר".
יד האוחזת בספר תורה, מוכרחת היא לאחוז בשניה בארץ ישראל. תורה הניתנת בתקיעת שופר, כובשת גם את ארץ ישראל בתקיעת שופר. אך גם זו וגם זו כוספות לתקיעה השלישית של "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". אם הקרן השמאלית של איל העקדה תקעה בשופר של סיני, הרי שהקרן הימנית של אותו איל יתקע כדי לקבץ נדחי ישראל ביום ההוא, כדברי ישעיהו הנביא (כז), הנאמרים בראש השנה (פרד"א לא).
אך השומעים את תקיעת השופר בשאיפה גדולה של שנת תשאף, יודעים ומכירים שתקיעת השופר הגדול כבר נשמעה, וכינסה את האובדים והנידחים בקצוות תבל להר הקודש בירושלים. הכל יודעים ובטוחים, שקרני האיל שתקעו בסיני וביריחו, כבר תקעו על פי תפילותינו: "תקע בשופר גדול לחירותנו", וקבצה יחד מארבע כנפות הארץ את כל הנידחים והאובדים. שנת תשאף אינה שואפת להתחיל את התהליך, כי אם לסיימו בעגלא ובזמן קריב.
שאיפותינו הפרטיות להמלכה של המלך ולקבלת עול מלכות שמים, מתחברות לשאיפותינו הלאומיות והבינלאומיות, "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך, על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ודוק, לא נאמר 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקינו מלך', אלא 'ה' אלוקי ישראל מלך' לעיני העולם כולו.
התנתקות והתחברות, הם היום הראשון והיום השני של ראש השנה. היום הראשון מיועד להולדת יצחק ולהתנתקות מישמעאל. היום השני של ראש השנה מיועד להתחברות ולהתקרבות למלכות ה' ולקבלת עול מלכות שמים. לומר לך, "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כדברי נביא הגויים, אינו יחס של ניכור לשם ניתוק. כי אם ניתוק לשם עילוי והארה לאומות העולם. כדי להיות אור גויים, יש להתנתק מתרבות הגויים ומנהגיהם, ולייחד ולהתייחד בתרבות ישראלית של תורה וארץ ישראל.
קבלת עול מלכות שמים של עקדה נשמעת בתקיעת שופר של ראש השנה. מסירות נפש על ארץ ישראל נשמעה כבר בברכת ה' אחרי העקדה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". "שאו שערים ראשיכם... ויבוא מלך הכבוד", כדי שיירש זרעו של אברהם את שער אויביו. תשאף, תשאפי, נשאף וישאפו כל יושבי תבל, אוויר צח מבריא ומרפא, לחיים של קבלת עול מלכות שמים, ולהמלכת מלך מלכי המלכים על כל הארץ.
