האם יחיא סנוואר יקבל פרס נובל לשלום?

בשנת 1982, בעקבות רצף פיגועים אכזרי, יצאה ישראל למלחמה בדרום לבנון, במטרה לחסל את ארגון הטרור אש"ף, ואת העומד בראשו – יאסר ערפאת. המלחמה נקראה בשם "מבצע שלום הגליל" והיא נמשכה כמה חודשים, בהם נהרגו מאות לוחמים. המלחמה הסתיימה בהצלחה כאשר ישראל כבשה שטחים רבים מלבנון, וגירשה את רב המרצחים ערפאת לתוניס.

ערפאת ימ"ש הקים את ארגון הטרור אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, שמטרתו המוצהרת היא הובלת המאבק "בכובש הציוני" באמצעות טרור, הטעיית העולם, שוב טרור, וחוזר חלילה. באמנת הארגון נכתב כי לישראל אין זכות קיום באדמת פלסטין, וכי הארגון נועד לאחד את העם הערבי במלחמה נגד הכובש הציוני, באמצעות מוג'אהדין ("לוחמי קודש"), מארבים ופיגועים. ערפאת לא רק דיבר, אלא הוביל בפועל פיגועים קשים, כולל פיגועי התאבדות, מטעני חבלה, ירי וחטיפות, ובסך הכול גרם לרצח של אלפי יהודים. ערפאת אז היה כמו יחיא סינוואר היום – המבוקש מספר 1 של ישראל, שניסו לחסל אותו שבע פעמים ללא הצלחה.

אלא שבשנת 1993, שנים ספורות לאחר מלחמת שלום הגליל, מדינת ישראל החזירה ארצה "בשם השלום" את רב המרצחים ערפאת. ערפאת קיבל הכרה ואלפי כלי נשק ממדינת ישראל, והוא הפך פתאום "פרטנר לשלום", באקט שבז לדמם של מאות הנופלים במלחמות שערפאת עצמו ולוחמיו נלחמו נגד ישראל.

בין מוחמד לערפאת: הסכם חֻדַיְבִּיָּה

באופן לא מפתיע, הנשק שקיבלו ערפאת וחבר מרעיו ב"רשות הפלסטינית", הופנה כלפי היהודים זמן קצר לאחר מכן במהלך האינתיפאדה השנייה. אינתיפאדה שפתח ארגון הפת"ח, ארגון בת של אש"ף, והיא עלתה לנו במעל אלף הרוגים נוספים, באמצעות ובחסות "נשק כחול לבן".

מאז הקמתה, מדינת ישראל נמצאת במלחמה תמידית מול האויב הערבי, שכל פעם משנה מעט את צורתו ותכסיסיו. במאמר זה נצלול לראש של האויב הערבי, לאמונות ולערכים האיסלמיים שמוסתרים בדרך כלל מעיני הציבור. נתחיל מהשאלה מה היו מניעיו של ערפאת לשתף פעולה עם ישראל, ולהתחזות למי שראוי לקבל פרס נובל לשלום? מה הניע את ראש הארגון שכל מהותו הוא מלחמה בעצם קיומה של ישראל ובזכותו של העם היהודי על גרגיר אדמה כלשהו בין הירדן לים, לחתום על הסכם שלום עם ישראל שבו הוא מכיר כביכול בישראל ולהצהיר שיחדל מדרך הטרור?

כדי להבין את המניע של ערפאת, יש לחזור לתקופת מוחמד – "הנביא" של האסלם. בתחילת דרכו מוחמד ניסה להתקבל כנביא יהודי, והוא התקבל בזלזול על ידי השבטים היהודים בארצות ערב. אחד עשר פעמים מוזכר בקוראן, שאנשי מכה האשימו את מוחמד שהקוראן הוא חיקוי שהוא "גנב" מתורת היהודים. בעקבות כך, מוחמד מבין שכל עוד המקור היהודי קיים, החיקוי האסלאמי לא יתפוס, ולכן הוא מחליט שעליו לרצוח את כל היהודים, כדי שלא יישאר "כופר" אחד שמערער על דרכו.

מוחמד התכונן למסע טבח, כיבוש ונקמה ביהודים שהתגוררו בפלך חַ'יְבַּר שבערב הסעודית. אבל למוחמד הייתה בעיה: יהודי חַ'יְבַּר חתמו על הסכם שלום עם בני שבט קורייש, שהיו בעיר מכה. מוחמד, שהיה מסוכסך עם בני קורייש, הגיע למכה במיוחד כדי לחתום איתם "הסכם שלום" למשך עשר שנים. מיד אחרי חתימת ההסכם עם בני קורייש, מוחמד תקף ורצח כמעט את כל יהודי חַ'יְבַּר, תוך שהוא מנצל את העובדה שקורייש לא יעזרו להם. שנתיים לאחר מכן מוחמד מפר את הסכם השלום, תוקף את שבט קורייש, וכובש את העיר מכה.

מבחינת האסלם, מוחמד במעשיו קבע את שיטת העבודה, שבמקרה שמוסלמי אינו יכול לחסל את "הכופר", מותר לו לשקר בהסכם שלום זמני, עד לצבירת כוח מספיק שיאפשר לו לתקוף אותו.

פלגי האסלאם חלוקים בשאלה טקטית

ואם נחזור לערפאת והסכם אוסלו, חצי שנה בלבד אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, ערפאת נשא נאום בדרום אפריקה, ובו התייחס לירושלים כבירת פלסטין, הצהיר שיש להמשיך בג'יהאד (טרור) עד לכיבוש ירושלים, והבהיר כי הסכמי אוסלו שווים במשמעותם ל"הסכם חֻדַיְבִּיָּה"!

כלומר, מבחינת ערפאת הסכם אוסלו נתן לו ארכה כדי להתארגן מחדש, עד לרגע שבו יהיה חזק מספיק כדי להפר את ההסכם ולחסל את "הישות הציונית". ואכן בזמן האינתיפאדה השנייה ערפאת הפר את ההסכם ופתח במלחמה נגד ישראל.

התפיסה הזו היא נחלת האסלאם כולו, וממש לא רק של חמאס או דאעש. לפי הקוראן אין זכות קיום לשום דת להתקיים בעולם מלבד האסלם. כל בני העולם שאינם מוסלמים נכנסים תחת אחת משתי הגדרות: או "כופרים", שדינם מוות, או "בני חסות", שעליהם להיות כפופים לחלוטין לשלטון האסלמי. כל המחלוקת בין חמאס לבין מנסור עבאס היא שאלה טקטית של עיתוי ויכולת: אם האסלאם מספיק חזק כדי לצאת לג'יהאד ולהשליט את תורת האסלם על כל העולם (חמאס), או שעדיין אין בידם מספיק כוח ועליהם לחכות לשעת כושר שבה יפתחו בקרב כשיהיו חזקים מספיק להרוג את כל הכופרים (מנסור עבאס).

הדברים הללו הם חלק מהדי־אן־אי האסלאמי, אבל בישראל מסרבים להבין את זה. חייבים לזכור שכל זרם אסלאמי, מכל כיוון שהוא, מתקדם מבחינתו למטרה הנעלית של האסלאם – "להרוג את הכופרים ולכבוש את אדמות פלסטין". אין אפשרות להיות מוסלמי ולהכיר במדינת ישראל, זה פשוט נוגד את יסודות האסלם. שבוע שעבר עיתון ירדני הסביר שישראל תפסיד במלחמה, מכיוון ש"ישראל הורגת את הלוחם (בעזה), ולא את הרעיון. ההתנגדות הפלסטינית תישאר שורשית אצל העם הפלסטיני כל עוד יש כיבוש שמטמא את אדמתו!"

ישראל עוצמת עיניים

חשוב לזכור זאת: לפי האסלאם השלום היחידי שיכול להתקיים הוא שלום שבו כל העולם נעשה מוסלמי! כל הסכם אחר שנחתם על ידי מוסלמים שמכיר בקיומם של "כופרים", הוא הסכם טקטי עד לצבירת מספיק כוח שיאפשר למוסלמים להתגבר חזרה על הכופרים.

אחת הדוגמאות הכואבות לכך שישראל מתעקשת לעצום עיניים מול הרעיון האסלאמי, היא היחס של ישראל ל"רשות הפלסטינית". בתקופה האחרונה צה"ל נלחם בקרבות ירי נגד מחבלי הפת"ח, שנשקם הגיע מהסכמי אוסלו, מתוך הבנה שהם הצד "המתון". במקום להתעשת מהדמיון כאילו יש הבדל בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס, דובר צה"ל מתעקש להעלים ולהסתיר את העובדה שפעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים מעורבים בחילופי אש נגד צה"ל.

לסיום נביא את דבריו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מוחמד אשתייה:

"אם אבו מאזן ירצה להיות פופלרי אצל הערבים, הוא יורה למנגנוני הביטחון שלו להצטרף למלחמה לצד חמאס, נגד ישראל. האופציה הזו על השולחן מבחינת שלטונות רמאללה. עשרות אלפי נושאי נשק של הרשות בדרך להיות ההפתעה הבאה. תפקידנו להגן על העם הפלסטיני, ואנחנו רוצים להילחם נגד האויב הציוני".