כל שבוע "פרשייה מטלטלת" חדשה, כל שבוע התנגשות דרמטית נוספת בין מערכות המדינה. תחושה של יד הכל בכל. או ליתר דיוק: התנגשות ישירה ומתעצמת בין רצון העם לבכירי מערכות המדינה השונות.
אפשר להסתכל על זה כעל חורבן ושבר, הכל מתרסק לנו מול העיניים. נדמה שהמדינה החליטה לפרק את עצמה לדעת.
אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת.
צומח כאן משהו חדש, והוא בהכרח חייב לצמוח מתוך דעיכת ורקבון הדבר הקודם.
אני דווקא מזדהה עם הכאב של אנשי המחנה שמרגישים שהמדינה נלקחת מהם. "זאת לא אותה המדינה". ואכן המדינה עוברת תהליך שינוי מואץ (דמוגרפי, אבל לא רק). הכאב של אלה שמתעוררים סוף סוף להבין שהמדינה כבר לא של אבא שלהם, גם אם הוא היה שותף חשוב בהקמתה ובביסוסה, הוא כאב אמיתי, אך בריא והכרחי.
אני שם בצד לרגע את הצביעות הגלויה של "מנהיגי" המחנה שאם רק היה להם רוב בכנסת, קלוש ככל שיהיה, ואף אם רוב זה היה מושג באמצעות תמיכת נציגי האויב, אף אחד שם לא היה סופר לא את הרגשות ולא את הזכויות שלנו. אבל מעבר להנהגה הצינית, יש גם ציבור גדול של יהודים שבאמת כואב להם, ולבי איתם.
אז חיבוק חזק מכל הלב.
אבל מפה צריך להתקדם.
**
אם נחזור לתנ"ך, לימי ספר שמואל, ימי כינון המלכות בישראל, נראה שישנם קווים דומים.
באופן מאוד ברור ומודגש, ככל שרוח ה' מתגלה אצל דוד, ככה בדיוק ובהתאמה מלאה, רוח ה' סרה מעם שאול, עד כדי ביצוע פעולות בלתי סבירות, כולל פעולות המנוגדות לחלוטין לתפקידו ולאופיו של המלך, שנבחר כדי לתת ביטחון לעמו ולהילחם באויביו.
הרוח עוברת בהדרגה. וככל שדוד גדל יותר ברוחו, כך הרוח הטובה נעלמת משאול, ולא רק זו, אלא שהוא אף נהיה יותר ויותר מבועת ע"י רוח רעה (והוא נצרך לקבל חיזוק לרוחו דווקא ממי שהרוח עברה אליו, דוד).
**
תקומת עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, הקמת כוחות מגן יהודיים, יישוב הארץ, חידוש השפה ועוד רבות, הינן זכויות גדולות של דור הקמת המדינה והדורות שהמשיכו וביססו את מה שהתחילו הוריהם. אבל ללא רוח ה' זה לא באמת יכול להחזיק לאורך זמן.
שניים שלושה דורות זה עוד החזיק מכח ההתמדה, אבל אט אט זה נבלם. וכשכוח אחד דועך, כוח אחר צומח במקביל. אין וואקום.
הרוח היהודית הבריאה עולה יותר ויותר בציבוריות הישראלית, ומעיזה יותר ויותר להגיד את דברה בקול רם וללא מורא.
היא שותפה יותר במלחמה, היא שותפה יותר בהנהגה, היא שותפה יותר בעיצוב הסיפור הלאומי. היא מבינה שזה עליה. כי פשוט אין מישהו אחר. אם נחזור לדוד שמנסה בכל כוחו למצוא מי ילחם בגולית, אבל בסוף מבין שזה עליו ורק עליו, כי אין מישהו אחר.
זה נכון לציבור המסורתי שמרגיש הרבה יותר נוח לבטא בריש גלי את הפן היהודי שלו (ע"ע תופעת הציציות ללא כיפה, או התפילין בתיכונים, כדוגמאות בודדות מתוך רבות), זה נכון לציבור הכיפות הסרוגות שמרגיש שהאחריות הרבה יותר עליו מבעבר, וזה נכון גם לגבי הציבור החרדי שעובר תהליכים דומים, אם כי בקצב ובמינון שמותאמים לאופיו ולאורח חייו.
**
וכשכל זה קורה, הדור הקודם, המלכות הקודמת, הולכת ומאבדת את זה.
הרוח הטובה, הדברים הנפלאים שהוא היה עסוק בהם, נעלמים והולכים, ובמקומם מתגלית רוח רעה, פחד נוראי מהשינוי. קנאה גדולה מרוח ה' שמתגלה אצל המחנה המתחרה והמתחדש. ולעיתים נדמה שהמעשים שלו כבר לא רציונאלים ולא מוסברים.
זה לא התחיל היום כמובן.
אם פעם הדת של המייסדים היתה התיישבות, אז כיום התיישבות בעיניהם זו מילת גנאי.
אם פעם הדת שלהם היתה גבורה בשדות הקרב, היום גבורה כזאת כבר נתפשת לעיתים רבות כדבר רע ומגונה ("אוכלי מוות").
ואפילו דת הדמוקרטיה, כיבוד התוצאה בקלפי, שלכאורה היתה אמורה להיות הערך העליון והמוחלט, הפכה כעת להיות דבר מגונה. אוי ואבוי מה יקרה לנו אם נכבד את רצון המצביעים.
**
רק שיהיה ברור, זה לא יעצור פה.
זה בהכרח יתנגש בכל ערך מקודש של פעם.
כי שלב המעבר הוא בהכרח שלב קשה.
ומלא קנאה. ושנאה.
וכאב.
אבל הוא הכרחי.
**
כן, ויש גם את יהונתן. זה שהיה אמור להיות המשך המלכות הקודמת, אבל מבין את חשיבות השינוי, הוויתור, ובמקום להילחם בו נרתם להצלחתו. כמה יהונתנים כאלה יהיו לנו? שאלה משמעותית מאוד בעיניי.
ולא פחות חשוב, דוד לא שש במפלתו של שאול. להיפך, הוא נזהר בכבודו עד מאוד. הוא יודע שזה אמור לקרות, אבל לא כפועל יוצא ממעשיו: "או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה". וכשהוא שוגה בכריתת כנף מעיל שאול, לבו מכה אותו על כך.
וכששאול יפול סופית בהר הגלבוע, דוד יקונן עליו קינה גדולה.
כי באמת יש על מה לקונן.
כי באמת יש כאן עצב רב על דבר גדול שנפל ואיננו עוד.
אבל הגיע הזמן להתקדם.
הגיע הזמן לעלות קומה.
