ה' יתברך לא נבהל מהבלאגן

בס"ד

יום חמישי של לקראת סוף החופש. אני חוזרת מכמה שעות עבודה לבית של שלושה חוגגים ובייביסיטר שמנסה להשתלט. מכנסיים רטובות של בן השלוש מחכות לי בערימה, שאריות אוכל וכלים בכיורים, משחקים מפוזרים בכל פינה ותינוקת שדואגת ששום דבר לא יישאר במקומו. בנעימות אני נפרדת ממנה לשלום, ומהסכום שיצא מהארנק 'עוד הוצאה לקרנבל ההוצאות של החופש' אני חושבת לעצמי, ונוברת במקרר לחפש שאריות אוכל לחמם לילדים.

השניצלים שאני מוציאה מהמקפיא מופשרים משום מה, וכשחושבים על זה, חלב שלא עבר יומו נזרק היום לפח בגלל שהתקלקל. מה קורה למקרר שלי?? המקפיא לא קר, ובסימני שאלה איך ייראה המשך היום שלי אני מתקשרת לטכנאי.

חצי מקפיא בחוץ בגיגית, מדפי המקפיא מונחים על השיש המבולגן בלאו הכי, מרטיבים את הרצפה המוכתמת, ומוסיפים רבגוניות עליזה. חסדי ה' שהטכנאי יכול היה להגיע מהר, והנה עוד סכום, גדול הרבה יותר מקודמו יוצא מהארנק האילם שבטח שואל את עצמו מה קרה היום, חגיגות החופש היו אמורות כמעט להסתיים...

וזהו, נותרתי אני ושלושה רעבים. הטכנאי הנחמד השאיר את הבלגן, והמקרר עובד ב"ה! רק כדאי, כך הוא אמר, לבשל את כל מה שהפשיר, לא טוב להקפיא בשרים פעם שנייה. בשורה נהדרת!!

את ארוחת הערב אכלנו בחוץ בכלים מכלים שונים, והרגשנו כמו המלך שיוצא אל השדה בתחילת חודש אלול. ובין לבין, כשאני מתחילה להעביר את הקטנה למצב מאוזן במיטה, אני קולטת את הבלגן, ואת כל סוגי הבשרים שקורצים לי על הפגישה הנעימה שתהיה לנו היום. 'לפחות זה יחסוך לי מבישולי ראש השנה, עוברת לי מחשבה מסוג 'הכל לטובה' שתנסה לעודד את המצב.

ריבונו של עולם, אתה הרי מעודכן בחופש המשוגע שלי, אז למה גם זה? הרגשת חוסר האונים המוכרת התחילה לטפס ולמלא את כל ישותי, ידעתי שאחריה הכעס על הילדים והלחץ יהיו מנת חלקי. הקרניים שיצמחו לי ולילדים יגיעו עד השכנים. וצריך להשכיב, וצריך לנקות, וצריך לכבס ולבשל, ומחר שבת אם ארצה ואם לא. בעלי כבר התחיל את זמן אלול בישיבה, ואני.. לבד!! אפילו עשרות ההודעות למנקות או עוזרות לא נענו בחיוב.

אבל אז שמעתי קול אחר. קול מרגש. ה' יתברך פה אתי, יודע את כוחותיי ולא מצפה לכלום. הוא לא נבהל מהבלגן, הוא דווקא נהנה להיות פה. והוא שמח כל כך בבית הזה, בילדים ובאמא הזאת שמנסה ועוצרת את הכעס, מחבקת למרות שבא לה לתת בעיטה ולמיטה, מחייכת כי הם הילדים שלה. הוא יודע שיש לה מלא כוחות לעמוד במשימות שלה, ושהיא לא אמורה לעשות יותר ממה שהיא יכולה, וזה בסדר. והוא מתכנן פה השראה שכינה אחרת להיום.

אף אחד לא ראה את זה, שום עיתון לא ידע על ההרגשה הזו, אף אחד לא מחא לי כפיים באולם מלא קהל, רק המלאכים יחד עם ה' באו לבית הזה, ה'עוד אחד הזה' שהוא כל כך מיוחד שם בשמים. יש לו אור שאין לשום בית אחר, כי יש בו אמא שאין בשום בית אחר. וגם הילדים שלידי לא שומעים את הרחשים שצועקים בפנים, ואמא או אחות לעזרה לא בנמצא, וזה גם לא אמור ליפול עליה, אפילו בעלי מחוץ לתמונה. רק אני וה'. אני ומי ששם אותי בבית הזה, אם הבית, האחראית, שעושה הכל, אבל באמת באמת כל כוחה הוא רק מאחד יחיד ומיוחד.

'הוא עכשיו אתי, קרוב יותר מתמיד', ואני שמחה כל כך בהרגשה הזו, הרגשה עוצמתית ששווה את כל הבישולים שאצטרך לעשות הערב, הרגשה מתוקה ונעימה, הלוואי שאקח אותה אתי לימים רגילים, בלי חופש, בלי בייביסיטר ובלי בשרים שהופשרו.