אני נמצאים כעת בימים שבין פסח לעצרת, בימים בהם קבע קורא הדורות מראש את המועדים שהתחדשו בדור התקומה של עם ישראל.
הסדר הוא ברור: יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים.
משואה לתקומה, מזכרון הלוחמים שמסרו נפשם להקמת המדינה, וממדינה לקדושה.
לתחושתי, אנו כעת בעיצומו של בירור חשוב בעניין.
את השואה הנוראה עשו הגרמנים, אשר שאיפתם היתה "שלא יזכר שם ישראל עוד". הם לא נלחמו נגד תורת ישראל, אלא נגד ה"גזע" היהודי. הם רצו לכלות את האומה הישראלית כליה מוחלטת, וכמעט עלה בידם, ורק הברית הנצחית של בורא עולם עם עמו, הצילה אודים מוצלים מאש.
"תשובתו" של ריבונו של עולם היתה הקמת מדינת ישראל. כעת השם "ישראל" נזכר גם נזכר. עם ישראל קם לתחיה, עלה לארץ מבית הקברות הנוראי באירופה, ניער מעליו את עול הגלות, ומחדש כנשר נעוריו.
המלחמה הנוכחית היא מול אלו החפצים שלא יזכר שמו של אלוקי ישראל. הם נלחמים נגד תורת ישראל, ובאים בשמה של הדת אשר מוחמד בדה מלבו.
הם רואים את ניצחונם בעליונות האיסלם, ומקור ההשראה שלהם במסגד בהר הבית. מסגד המסמל יותר מכל את שלטון אמונת השקר שלהם על המקום אשר יבחר ה', ואת קביעת בעלות דתם על מקום מקדשם של ישראל.
ה"תשובה" האלוקית למלחמה זו חייבת להיות בנושא שעליה היא קמה. היא חייבת להוביל לניצחונו של אלוקי ישראל. והניצחון יהיה רק בהקמת בית לה' – במקום השראת השכינה בישראל. בהקמת מקדש במקום אשר "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". בניצחונו של מי שאמר והיה העולם, ובחר לו בעם ישראל להיות לו לעם סגולה – בחירה הנזכרת בתפילת "אתה בחרתנו", בעלת ההגדרה הברורה "וקרבתנו מלכנו לעבודתך".
וכשם שהקמת מדינת ישראל, הגם שהיתה מכוונת מריבונו של עולם, עם זאת נעשתה והצליחה על ידי מעשי ידינו, כך ציפייתו של הקב"ה להקמת מקדשו, מצפה הוא למעשי ידינו. וככל שנפעל בעניין, נזכה שה' יתברך יצליח את פעולותינו לבניין הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו.
