בימי בין המצרים איננו שומעים מוזיקה, לא עורכים חתונות, לא מברכים שהחיינו. במשך הזמן הולכת האבלות ומתעצמת.
בתשעת הימים לא אוכלים בשר ולא שותים יין, והאבלות הולכת ומחמירה עד ליום המר והנמהר, יום תשעה באב, בו אסורים חמשת הדברים: אכילה ושתייה, סיכה ורחיצה, נעילת הסנדל וחיי משפחה.
וכמו יום אבל משבעת ימי אבלות- אסור אף באמירת שלום ואפילו בלימוד תורה!
הלכות אלו אנו נוהגים בהם כדי לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהרגיש כמה צמאים אנו להריח ריח הקודש ותחי רוחנו.
חסרון רוח הקודש הוא "צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה"! מנהגי האבלות שאנו נוהגים בהם בימים אלה באים להזכיר לנו את החיסרון הנורא של בית המקדש, וכמה עלינו להשתדל לתקן את הסיבות של החורבן, שהרי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו!"
כמה חשוב לחזור שוב ושוב על דברי הגמרא במסכת יומא האומרת שסיבת חורבן בית המקדש השני היא בעוון שנאת חינם, ששקולה שנאת חינם כנגד שלושת העבירות החמורות ביותר!
ממילא כמה חשוב לשאת בעול עם החבר, להתעניין בשלומו. לשמוח בשמחת הזולת. לא להיות אדיש לצרתו. להאיר פנים ליהודים, לגלות אכפתיות.
לא לצער יהודים, ולא לגרום עגמת נפש וחלישות דעת לאף יהודי. רק לעודד, לנחם ולחזק. רק למצוא נקודות טובות ולהגדיל את הטוב!
גדולה האחריות המוטלת עלינו לסלק כל שנאה, להתמלא באהבה כלפי כל יהודי באשר הוא, לראות מעלת חברנו ולא חסרונם. והלוואי נזכה להיות מעון לשכינה ולראות בעינינו את בנין הבית בקרוב!
