יש לשים לב למונחים ולמילים בהם אנו משתמשים, ולהבין את משמעותם. במקרה הזה: "עסקה".
האם עושים עסקים עם רוצחים? האם ניתן לסמוך על אנשים כאלו? עם רוצחים ואויבים אלו יש לדבר אך ורק במכות. מכות רצח. שאנו נעשה 'עסקים' איתם? משל היו חברים שלנו! עצם המשא ומתן הוא נותן להם לגיטימציה ומראה שרואים בהם כסוג של 'פרטנר', ככזה שאפשר לדבר איתו בכלל.
ובאשר לפרטי העסקה: נכתב בהלכה כי "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן". האם הגיוני שנשחרר יותר מחבלים ממה שאנחנו נקבל חטופים? ההגיון בהלכה הזו הוא שזה ייתן להם תחושה של "הרווחנו משהו", וככה תיאבונם לחטוף יגדל יותר, ובעצם זה סכנה להבא. רואים מכאן ש"פיקוח נפש", הוא לא רק עניין מיידי, אלא יש בו גם חשיבה לטווח ארוך, חושבים על מה יכול לקרות אם נעשה כך וכך, ונראה כי העניין של הטווח הארוך דוחה את העניין של הסכנה בטווח הקצר, ונראה שהסיבה לזה היא שכשהמדובר הוא בטווח הקצר הוא בעניין שקרה באופן חד פעמי, ואילו כשמדובר בטווח ארוך, הרי שמדובר באפשרות שהעניין יהיה דפוס פעולה לפעמים רבות.
הקמפיין הציבורי הגדול של "החזירו את החטופים" , גרם ללחץ ציבורי מיותר על מקבלי ההחלטות, שיסכימו לעסקה שתכלול שחרור מחבלים. האם באמת לא אכפת לממשלה מהחטופים? באמת מישהו חושב שאין הם עושים כל שיכולים להבאתם לביתם? הלחץ הזה הוא פרי הלוחמה הפסיכולוגית של החמאס, והוא משחק לידיהם, בכך שייתנו להם מחוות "הומניטריות" ושחרור מחבלים, שבסופו של דבר יפגעו הן בחיילינו, הן בכבוד הלאומי שלנו, והן בכל אחד ואחד מאיתנו – הוא יכול להיות הבא בתור רח"ל בפיגוע הקרוב. מחבלים ראויים רק לדבר אחד: מוות, לא שחרור ולא אוכל שניתן להם בבתי הכלא. פלא גדול הוא שסמוטריץ' ומפלגתו הצביעו בעד העסקה. האם הם שאלו דעת תורה מרבניהם שאמרו להם לחתום על כך, כמו ששאל איתמר בן גביר את הרב ליאור, בהבינו שהחלטה כזו היא גדולה מכתפיו שלו, וכן ראויה לאיש כמו הרב ליאור?
יש מקום לקמפיין הזה של "החזירו את החטופים" אך ורק בחוץ לארץ, וגם זה בזהירות שלא יישמע כאילו אנחנו מבקשים עזרה ומשפילים את עצמנו בפני הגויים. הדרך לשחרור החטופים אינה במשא ומתן עם החמאס ושליחיו, אלא בלחץ צבאי בשטח הכולל כיבוש רצועת עזה, התיישבות בחלקים שנכבשו, הריגת כמה שיותר מחבלים ותומכיהם, ומניעת דלק ומים ומזון וחשמל מלהיכנס לעזה. במקביל, יש להתחיל בהעברת העזתים למדינות העולם השונות. כמו כן להכריז ריבונות על כל יו"ש ובקעת הירדן. אחרי פעולות אלו, החמאס יתחנן שניקח את השבויים, בלא תנאים.
עצם העיסוק המאסיבי בקמפיין החזרת החטופים, מסיח את הדעת ממטרות הלחימה העיקריות, ומסיט את הביקורת הציבורית שבמקום שהיא תבקר אם נלחמים מספיק חזק בעזה ולא נותנים מחוות לאויב, ושמה שיהיה נתון בראש זה יהיה יעילות וניצחון המלחמה, במקום זאת מתעסקים בשאלה אם יחזרו החטופים, כאשר השאלה אם נצליח להשמיד את החמאס היא שאלה הרבה יותר קריטית לטווח ארוך והרבה יותר מסוכנת מאשר השאלה אם יחזרו החטופים, שזו בעיה מקומית לעומת בעיה גדולה של קיום החמאס ותומכיו, הערבים בעזה, סרטן המתפשט שיש תחילה לעוקרו ורק אחר כך לנסות להציל את שאר האיברים.
יש להבין שהמלחמה היא על כל הקופה; זהות יהודית, בית מקדש, ושחרור כל חלקי ארץ ישראל והתיישבות בהם. הרי הם עצמם קראו למלחמה הזאת "מבול אל אקצה". חובה להתחיל בפעולות של ריבונות בהר הבית, כסנקציה על המוסלמים ששואפים להשמידנו. אפשר להחיל מסגירת ההר לערבים ומהוצאת הוואקף מההר, והכרזה על ההר כשטח קדוש ליהדות. זה נקרא לטפל במלחמה מהשורש. הם לא רוצים רק להרוג אותנו, ולכבוש את ארץ ישראל מידינו (כולל הרשות הפלשתינית שגם היא באותו רצון). הם נלחמים על זה שלא יהיה פה בית מקדש, שהוא סמל היהדות, שכפי הבנתם ייבנה במוקדם או במאוחר. לכן הם נלחמים על הר הבית, וקוראים לזה "מבול אל אקצה". למעשה, זו מלחמה בין היהדות והאסלאם, האם "ה' הוא האלוקים", או ש"אללה הוא אכבר", ואיזו דת תשלוט פה ותוביל את העולם. זו המלחמה.
ממילא, מובן שאין המלחמה מלחמה מול החמאס בלבד, אלא מלחמה מול כל העולם המוסלמי, וחלקים גדולים מהעולם הנוצרי שתומך בו, כי אותנו הוא שונא. אז זה כולל את הרשות הפלשתינית, את ירדן, את איראן, ואת הערבים הישראלים והפלסטינים, פשוטי העם הערבי בשאר חלקי הארץ ובאיזור המזרח התיכון כולו. זוהי מלחמת דת, של כולם נגד כולם. לכן זו לא עוד מלחמה, אלא זו "ה" – מלחמה, בה"א הידיעה. השאלה היא האם יצא מפה משיח וגאולה, וגדולת אלוקי ישראל וקידוש שמו, או האם ההיפך חלילה, וזו הכרעה היסטורית.
מלחמה זו לא התחילה עכשיו בשמחת תורה. המלחמה היא כבר ארוכת שנים, אפשר לומר אפילו מאז האבות הקדושים, המאבק על מי יירש את אברהם, ישמעאל או יצחק. המשך בפרעות ומלחמות מאז החלנו לחזור לארצנו, פרעות תרפ"ט, מלחמת השחרור, והמלחמה הנוכחית – הכל זה אותו מלחמה, והיא יומיומית מאז התחלנו לחזור לארצנו, ורק עכשיו בשמחת תורה היא הגיעה לעימות גלוי גדול וכולל. זוהי מלחמה שורשית מאד, ומי שחושב שהיא החלה עכשיו, ושלא היתה לנו מלחמה עם הערבים קודם, טעות בידו. או במילים אחרות, כפי שאוהבים לומר: הוא "שבוי בקונספציה". אותו דבר מי שחושב שזה רק החמאס, ולא הרשות הפלשתינית. ואותו דבר עם מי שחושב שזה רק שניהם, ולא רוב ככל ערביי ישראל. אין הבדל בין אבו גוש, ג'נין ואום אל פאחם. וכן מי שחושב שזה רק אלו ולא הבדואים בדרום, שוב: רובם ככולם. ולא כל הדרוזים איתנו, יש להיזהר מהדיבורים המסוכנים על שינוי חוק הלאום לטובת הדרוזים. אם הדרוזים באמת לטובתנו ולא לטובת עצמם, אין סיבה שירצו לשנות את חוק הלאום, אדרבה ירצו להשאיר אותו על כנו כדי שתהיה לנו ריבונות מלאה על הארץ.
לא זו אף זו, שישנם אנשים וגופים הפועלים בשעה מסוכנת והרת גורל כזו כנגד היהודים, ובכך מסייעים לאוייב. אם זה בפעולות נגד ההתיישבות והמתיישבים בפועל, אם זה בלכלוך עליהם ובהכפשתם בתקשורת (דבר המהווה מתן לגיטימציה לפגוע בהם), ואם זה בחוסר נקיטת צעדים משמעותיים כדי לשמור על חיי היהודים ביו"ש, מפני פחד מהאוייב, שמא זה ירים את הראש... כך גם המכה שנותנים לאוייב ניתנת ביד רועדת מפחד, ובתחנונים שלא יתעצבן... כידוע לכל מי שגר ב"שכונה" (כל אחד ושכונתו הוא), שמכות צריך לתת בביטחון עצמי גמור, אם רצונך לא לחטוף גם אתה כמה כאלו...
חמור מכל, הוא הרוך והפחד של מנהיגי הממשלה, וחוסר האומץ לעמוד בביטחון כנגד דרישות האמריקאים, (שמוכיחים פעם אחר פעם את עובדת היותם נגועים באנטישמיות, אך יחד עם זאת נותנים איזו סוכריה קטנה כדי שלא נתקומם...), כך לדוגמה כששר בטחון צריך בעיצומה של מלחמה לתת צווי מעצר מנהליים בחתימתו האישית לכמה יהודים שפועלים נגד הטרור הערבי, משל היו פצצה מתקתקת, או כאילו היו האויב בעצמו, ופלא ששר ביטחון מוצא זמן לכך בעיצומה של מלחמה, וזה מעלה תהיות רבות על סדרי העדיפויות של אלה המושכים בחוטים, שם בקבינט המלחמה הסגור. כמו כן חולשת אנשי הקבינט המצומצם הנ"ל, והרכנת הראש שלהם אל מול האויב כשזה בא לידי ביטוי בעסקאות המשפילות את כבודנו הלאומי (שהוא הוא כבוד ה'), או במחוות "הומניטריות", והזרמת דלק ללא כל תמורה, ובחוסר רצון להביא לידי ניצחון מוחץ, תוך פגיעה בכמה שיותר מחבלים ותומכיהם, או לכל הפחות העברתם לארץ אחרת, ובמקום זאת משתמשים בנהלים המסכנים את חיינו וחיי חיילינו.
נראה, שלמול רוב רובו של הציבור היהודי ששינה את תפיסותיו ו"התפכח", רק אלו שם למעלה בקבינט המצומצם, עדיין נשארים בשלהם. ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים, ודווקא בגלל האמונה בו, עלינו לעשות פעולות ולחץ ציבורי לבל ייכנעו לאויב, ושמהמלחמה הזו תצא גאולה גדולה לעם ישראל. ונסיים בתפילת "ובכן תן כבוד לעמך, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", במהרה בימינו אמן.
