אינני בטוח שאנהג כפי האמור בכותרת לעיל, אלא שהאמור מבטא רחשי לב אמיתיים, תוצאה של יחס עוין, מתנכר, משפיל ומתנשא. במה דברים אמורים אתאר לקמן.
עד לפני שלוש שנים התגוררנו בתל אביב, אם לדייק בצפונה. שם, מוקפים במשפחה, חברים, שכנים, מכרים ושאר אנשים חשתי היטב על בשרי ולאורך שנים את מה שאנו מכנים הבועה התל אביבית.
תרבות שונה מזו שאנשים מאמינים רגילים בה, הוואי שונה, חיים שלמים שונים בתכלית. כל מה ששמעתם נכון הוא. חומרנות, פריצות, העדר חיי קהילה , נהנתנות וכיוצא באלה. לא שכל האנשים כאלה, חלילה מלהכליל. אלא שהנוף החברתי, הערכי והאמוני הוא כזה. איך אמרתי פעם לחבר – בקרית ארבע כמו גם בהתיישבות רובה ככולה , כמו גם בבני ברק וירושלים - הכול יהודים. בעיר הקודש תל אביב היהדות היא אופציה.
ויש יהודים טובים בתל אביב, כמו בכל מקום בארץ ובעולם, אלא שעיר שנבחרה כיעד תיירותי מספר אחד בעולם להומוסקסואלים, עיר בה חיי לילה ותענוגות מכול המינים הם במרכז, עיר המאדירה תרבות יוון, עיר המקרינה בגאון את כל סרטי התועבה של היוצרים ה"ישראלים" המוציאים דיבתנו רעה בעולם - עיר כזו, ללא הפסקה, מהווה בעיה. עבורי בכל אופן.
לפני כשתיים עשרה שנים, בתקופה הקשה שלפני הגירוש ובעקבותיו, הבנתי שמקומי לא שם. אמנם, עלה בידי לצבוע את השכונה בה התגוררתי בכתום, לשכנע לא מעט אנשים, לפעול ולהשפיע. אלא שלא יכול הייתי , אני הקטן, לשנות את הלך הרוח הבסיסי בערש התרבות שם, תרבות זרה הרחוקה מאד מיהדות.
אז גמלה החלטה בלבי לוותר על שכנוע הגרעין הקשה (והמצטמק לשמחתי) של השמאל המנוכר. אז וויתרתי למעשה על הניסיון לשנות מן היסוד אנשים המזדהים עם אויבינו. מאז אני שולח ידי אלי מקלדת, בניסיון לחזק את המחנה הלאומי והאמוני מבפנים.
לאחר שעברנו משם לקריית ארבע אמרו לי לא מעט אנשים ש"יש לך אומץ". לעבור ממקום שלו, מבוסס חומרית, שקט ורוגע, עם כל מנעמי העולם - לקריית ארבע היא חברון. השבתי לאלה - "אתם טועים טעות מרה. בכדי להישאר בתל אביב צריך אומץ, הרבה אומץ, ולי אין...".
ומכאן, עיר האבות אני נתקל שוב ושוב בניכור מהעיר בה גדלתי, מהעיר ומתושביה. מעט סטטיסטיקה: מכל משפחתנו הענפה ביקרו אותנו מאז עברנו, הורי עליהם השלום, וזוג דתי מבוגר. מכל חברינו זכינו כמדומני לשניים שלושה ביקורים. חבר קרוב ואשתו, חברים מבוגרים קרובים וכמה חברות של רעייתי על משפחותיהם. כל זה מתוך עשרות רבות מאד של מוזמנים. את רובם הזמנו יותר מפעם אחת.
על מנת להסיר ספק- הם אוהבים אותנו ואנחנו אותם. אלא ששטיפת המוחות לאורך שנים הרבה הייתה לעילא ולעילא ובמבחן התוצאה הצליחה מאד. לעתים המוזמנים מתרצים, לעתים מתנצלים על כי הם מפחדים. הרבה מאד פעמים מסרבים "על רקע אידאולוגי". בעשותם כן הם בדרך כלל לובשים העוויה של מעין סלידה מעצם הרעיון, עם העווית המפורסמת של השמאלן המורעל בזווית הפה - מושלם! מי אמר שאין סטריאוטיפים בעולם?
ואנו מסבירים שאין כל בעיה להגיע, הכבישים פתוחים, יש אבטחה למי שמעוניין. וחוץ מזה, מסוכן גם בכבישי הארץ, יש תאונות, אפילו פיגועים לא עלינו. חבר טוב וקרוב הרהיב עוז להגיע בסמוך לאחר שעברנו לכאן (או שמא אומר "עקרנו"...). ביקש שאבוא לתרקומיה על מנת ללוות אותם עדינו. נעניתי ברצון. בחלוף כשנתיים היה הפיגוע במתחם שרונה בתל אביב. בפעם העוקבת שהגעתי לתל אביב התקשרתי אליו בבקשה שיגיע למחלף קיבוץ גלויות על מנת ללוות אותי לתוך העיר...
ראיית המתנחלים כגורם המעכב את ה"שלום הנכסף", הטרוניות השקריות על הטיית כל המשאבים להתנחלויות, ההסתה הקשה נגד אחינו החרדים, הבוז לנחלת אבות והניתוק מקדשי ישראל- כל אלה קשים ליהודי בכלל, ליהודי מאמין בפרט.
זכור לי שהורים בבתי ספר בו למדו בעבר ילדי התנגדו לטיול מאורגן של התלמידים לירושלים!! "מסוכן", "מה לנו ולעיר הזו"?, "אין לנו מה לעשות אלא לשלוח את ילדינו לשם"?, הכול שמעתי במו אזני. אם כך מה נלין על חוסר נכונות ורצון לבקר באלון מורה, שילה, בנימין וחברון?
סיפור מדהים: חברה טובה של אשתי מסרבת בעקביות להגיע לביקור. הסיבה- "מסוכן", וחוץ מזה "מה יש לי לחפש שם"? (אגב תגובה מאד שכיחה...98. לימים נודע לנו כי זו החברה יצאה לחו"ל לבקר את בתה השוהה במקום נידח בערבות רוסיה. שימו לב! היא טסה מישראל לקפריסין בטיסת צ'ארטר, משם לרוסיה בטיסה דומה, ממוסקבה טסה שוב טיסה פנימית ולקינוח נסעה יומיים באוטובוס על מנת להגיע אל הכפר הנידח. מסע ארוך אל הלא נודע, אל הניכר תרתי משמע.
ולעלות על כביש שש, משם מזרחה לתרקומיה ואז לטפס בחוצה יהודה עד לחברון (ביום טוב וללא פקקי תנועה בפחות משעה וחצי), לזה אינה מוכנה. בשום פנים ואופן!! באמת, מה יש לה לחפש שם?.....
ישבנו פעם סביב שולחן בחתונה של חברים. הכול התנהל על מי מנוחות ובנעימים . עד לרגע בו רעייתי עשתה טעות נוראה, הרת אסון. היא ההינה עוז בנפשה להזמין את המסובים אלינו לחברון. באחת, השתנתה האווירה סביב השולחן. "אנחנו לאאא נבוא" (ה"לא" מודגש מאד"), "ממש, אין מצב שנבוא"..., "מה איבדתי ולמה עלי להגיע לשם"?, " אנו לא מבקרים במדינה שאינה שייכת לנו, אותה גזלתם", ועוד ועוד...
זה הלך הרוח, במקומות רבים, לא בכולם.
בקיצור, לאחר שלוש שנים בקריית ארבע היא חברון, עטוף ביהודים טובים, מרופד בקהילה קדושה, מוקף תלמידי חכמים וקרוב מאד לאבות האומה, החלטתי! די עם הניסיונות הללו- להזמין, להסביר, להפשיר את הלבבות ולקרב רחוקים. תש כוחי. הדבר רצוי כמובן אלא שלי באופן אישי אין הכוח. יעשו זאת יהודים חזקים ממני, מוכשרים ממני, מקרבים ממני.
להווה ידוע שפיקוד העורף מצויד בתוכניות על פיהן בזמן חירום ובאם יופצצו חלילה מישור החוף והשפלה על ידי הרוצחים הערבים - להעביר מאות אלפי יהודים משם לישו"ב (יהודה שומרון ובנימין). הדבר מתואם עם ראשי הרשויות ויש תכניות מוכנות לביצוע.
פשיטא שבהיות חרב על צוואר ייעלמו כל ה"עקרונות", תיפסק ההתנגדות, תסור הצידה העויינות, ולו לצורך... מה אומר לכם, לאור התלאות שמקצתן תוארו לעיל, לוחש לי היצר הרע לקיים האמור בכותרת לעיל. ככל הנראה אתגבר עליו.
כל הכבוד לך! 1 כ"ה תשרי תשע"ח 01:50 יהודיה