לחם עוני בהגדרת התורה, מצריך תזכורת כל שנה, אך השנה יש לו משמעות יתרה. 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים', הוא לחם עוני לדורות. "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דב' טז). מבארת הברייתא (פסחים קטו) שתי משמעויות למילה 'עוני': "לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עוני – עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה" (לזרז את העבודה כדי שהבצק לא יחמיץ).
אפשר להבין את שתי המשמעויות כשאלת 'מה נשתנה'. מה טעם עונים על הלחם הזה דברים הרבה? מפני שעני דרכו בפרוסה, והוא מסיק ואשתו אופה. דברים הרבה היא הגדה, המפרטת את 'מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ'. הרי שעוניים של אבותינו גרמה ללחם עוני של פרוסה, ועל כן יש לענות עליו 'שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה'. עוניים של אבותינו בשעבוד ועינוי, לקיים מה שנאמר 'ועבדום ועינו אותם', גרמה להם עניות בדעת ובממון, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, מחיפזון של שכינה ושל מצרים להוציאם מכור הברזל.
במשך הדורות למדו הדורשים את העוני לא על האופה כי אם על המאפה. לחם של קמח ומים ללא שמרים וללא מרכיבים נוספים, הוא עני. השיר הפשוט של הלחם, הוא בעוניו ובענוותו. צניעות של צמצום בתוך מיצרי הנפש היא מצרים. התרכזות באני, במשפחתי, בביתי, ללא יציאה החוצה, והסתגרות בתוך המסגרת הצרה של הפנימיות האישית ללא פתיחות והתרחבות, היא לחם עוני. מותניים, נעליים ומקל, הם הדרך ממצרים לירושלים. לאן, איך, באיזו צורה, אוכל, שתיה, ביגוד, היו מחשבות כשל אברם העברי בחרן, שלא עלו על השפתיים במצרים.
לחם עוני מלמד צניעות וענווה. אין יותר וזה מה יש. במשפחה העניה יש רק לחם עניים. מסתפקים במועט ושמחים במה שה' נותן. פסח תש"ף הוא חזרה על פסח מצרים. צריך להסתדר עם הקיים. אין עבודה, אין פרנסה, אין כסף, וצריך להתארגן עם מה שיש. יוצאים ממצרים ולא יודעים לאן זה יוביל. מותניים חגורים, נעליים ומקל, זו הדרך ואי אפשר לקחת את כל הבית. צריך להסתדר עם כל הצרכים כפי מה שה' מזמן. פסח תש"ף הוא סדנה חינוכית לחיים של 'פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל'.
המגפה בחוץ הסוגרת את כולם ומאלצת להתכנס לתוך המרחב הפרטי, מלמדת ירידה ברמת החיים. שוב לא יכולים לקנות מכל הבא ליד, ושוב צריכים לחשב את ההוצאות במשורה. בעיות של פרנסה וקשיים של קיום, יאלצו להסתפק במועט. אורח חיים של שופינג ותרבות קניונים, ישתנה. לצרוך יותר מדי ולהשליך לאשפה, היתה נחלת העבר. בגדים יעברו מילד לילד, וילקוטים יעברו משנה לשנה. ביגוד לא ייערם בחוצות, ואוכל יקנה בצמצום. להסתפק במועט הוא אידיאל שיש ללמוד אותו וללמד את הילדים.
מגפה של קורונה, היא אורח חיים שמלמד שהעולם הולך ונעלם. כלים חד פעמיים שכל תכליתם הוא פינוק שמונע הדחת כלים, שקיות גופיה בעשר אגורות שמחליפות סלים, בזבוז וראוותנות, מכלים את משאבי האנרגיה העולמיים, ויוצרים אגו אישי של אני את נפשי מעניין. חוסר התחשבות בצרכים החברתיים, הלאומיים והעולמיים, הוא אסון אקולוגי ושחיתות מוסרית. מי שרק נפשו מעניינת אותו, יכבד וישב בביתו, לא יצא החוצה, ויהרהר באורח החיים שהיה, ויבין שהמציאות השתנתה, ובעזרת ה' תשוב באופי שונה.
הקללה הזאת היא ברכה עולמית. מחיר הדלק כבר ירד, ובעקבותיו יירדו מחירים נוספים. התצרוכת השתנתה, ובעקבותיה צריך לחשב מסלולים חדשים. לא אלמן ישראל, וילמד איך הופכים צרה לצהר, ואיך משקיעים משאבים במה שיש, ועם מה שיש. החיים השתנו והיחס אליהם ישתנה. 'הא לחמא עניא' בליל הסגר, יהפוך עשירים לעניים, ועשירות של נהנתנות בזבזנית להסתפקות במועט. פסח של בדידות, הוא הבנה שמשהו כאן השתנה. להסתפק במועט היא ברכה שרק הנגף של פסח יכול להביא.
זו אינה תוכנית בדיעבד, זה מהלך לכתחילה, שמטרתו להביא לשינוי דפוסי חיים. חיים שיש בהם נוחות והנאה, לא יכולים להיות חיים של בזבוז וכילוי. חיים בגן עדן מוזהרים על ידי הבורא: "בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קוה"ר ז,א).
תן דעתך שלא תקלקל, מתוך חוסר תשומת לב, ומתוך חוסר אכפתיות, היא הוראת קבע. כששואלים 'מה נשתנה הלילה הזה'? זו אינה שאלה משנה שעברה ולא מהדור הקודם. זו שאלה עכשווית כשאין לצאת איש מפתח ביתו, שהתשובה עליה היא לחם עוני. מה לומדים מהשיר הפשוט של הלחם? איך מיישמים את התובנות האלה לחיים שלנו? ולמה חשוב לנו לחיות ולחנך להסתפקות במועט?
ועוד דבר. כשמברכים המוציא ועל אכילת מצה, יודעים שזוהי 'נהמא דאסוותא' שהזוהר מגלה על סגולותיה. הלחם המרפא והמבריא, הוא מצה של קמח ומים. לכל החולים וכל הנדבקים בנגיף המחלי, יש תרופה. מתי כבר נוכל לאכול את הלחם המבריא ולהתרפא? קחו שבעה ימים של הבראה, שירו את השיר הפשוט של הלחם, והתרכזו בסוד הבריאות של חזרה ליסודות הפשוטים של החיים. בלי התפחה ובלי יהירות, בלי זלזול ובלי חוסר אכפתיות. קצת התחשבות, קצת ענווה, קצת הבנה למצב של אחרים, וקצת מצות לבריאות.
