שהחיינו עם קרעכץ בלב

שמחה וששון פרצה אצלנו ביישוב חרשה עם הפרסום על קבלת חוות הדעת של היועמ"ש בנוגע לאפשרות "להפקיע" את אותו קטע דרך קטן בעלייה ליישוב שמוגדר "קרקע פרטית", שהרי בכך נסללה הדרך להסדרת היישוב.

אכן אירוע משמח מאוד. בעז"ה נראה שבקרוב יוכל היישוב להתפתח בצורה משמעותית, תיגמר התקופה שבה כל הרחבה קטנה של קרוואן לוותה בחששות מחרב המנהל האזרחי ותוכלנה משפחות רבות נוספות לבנות את ביתן ביישוב.

יהודים רבים וטובים עמלו שנים ארוכות לשם המטרה הזו - הסדרת היישוב, ונראה שבסיעתא דשמיא רבה העמל הוליד פירות. ברוך ה'!

לצד השמחה הגדולה אני מרגיש שאי אפשר להתעלם מהמחנק שמורגש בלב על כך שההתיישבות צריכה להצדיק בק"נ טעמים את קיומה. פלפולים משפטיים נדרשים בכדי לאפשר לבני הארץ לשוב ולבנות אותה. גוזלי הארץ נתפסים כאדוניה ובשביל להצדיק הקמת יישוב פורח בארץ ישראל צריכים להכריז על "הפקעה" של קרקע מידי מי שאין להם שום קשר לאותה הקרקע.

הרי הצידוק המשפטי היחידי לבעלותנו על הארץ מובא כבר בדברי רש"י הראשון על התורה, "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים" הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". לאמר, התשובה הניצחת לטיעון המשפטי מצד הגויים שרואים את ישראל כובשים את אדמתם היא שה' אדון כל נתן לנו אותה. לא הפקעות ולא התחכמויות משפטיות. הכי פשוט והכי אמיתי.

יהיו שיאמרו שמדובר בגישה של חוסר בהכרת הטוב. הרי אם יהיה חלילה חולה מסוכן שהתרפא כמובן שהלב יהיה מלא הודאה לה' גם אם הוא לא חזר להיות בריא כבראשונה, שמחים ומודים בלב שלם על כל התקדמות. 

כמדומני שאכן בנקודה זו נעוצה מחלוקת יסודית: האם הגאולה היא טובה שה' עושה לישראל, כמו חולה שהתרפא, או שהגאולה היא תהליך שהקב"ה עובר בעצמו, יחד עם ישראל, "עמו אנוכי בצרה". שיא הגלות היא רמיסה של כבוד שמיים - הרי את האבל על הגלות אנחנו מציינים ביום תשעה באב שבו בית ה' נחרב - ושיא הגאולה הוא קיום הנבואה של "מלאה הארץ דעה את ה'". 

כשה' רואה שגוזלי הארץ נתפסים כאדוניה - הוא בצער. כשהיישוב חרשה מוסדר באמצעות פטנטים משפטיים הוא מרגיש 'קרעכץ' לצד השמחה על כך שבניו מוסרים את נפשם על יישוב הארץ.

יהי רצון שנזכה במהרה לבנות את ארצנו בגאון ובשמחה, "ואולך אתכם קוממיות - בקומה זקופה".