תשובה ליעל שבח היקרה

שלום יעל. נפגשנו בשבעה לבעלך הי"ד. לא תזכרי אותי, הייתי אחד מני אלפים. עד היום הלב בוכה ביחד אתך ועם ילדיך, הלב של כל עם ישראל. מכאן, שקשה לשפוט אותך או את דבריך שהרי את מחיר הדמים הנורא שילמתם את וילדיך – ארץ ישראל נקנית בייסורים אלה.

נדבך חשוב מכל הוא האמת שהרי אנו בני תורה וזו דרכנו. לפיכך, אי אפשי שלא להשיב על העמדה אותה הבעת בעניין מתן חיסון למחבלים האסורים בבתי הכלא שלנו, בתנאים אותם הייתי מאחל לכל אסיר בעולם באשר הוא. אין זה בית אסורים כי אם בית תפנוקים עם גיבוש חברתי לרוצחים, לימודים גבוהים, טלוויזיה רב ערוצית, חפלות כיד המלך וכיוצא באלה צ'ופרים – אותם מעניקה מדינת ישראל באיוולתה ומתוך חולשת דעת  למבקשי נפשנו.

ראשית, מבקש אני להעמיד דברים על דיוקם. הבהיר השר אוחנה כי המחבלים /רוצחים יקבלו חיסונים רק לאחר ששאר אזרחי המדינה יקבלו אותם. וכי יעלה על הדעת לחסן רוצח או פורע ערבי לפני ילדינו, לפני מורים בישראל, לפני משפחות צעירות, לפני פועלים ופועלות עבריים בכל רחבי הארץ? לפני חיילינו כולם עד האחרון שבהם? השאלה היא רטורית כמובן.

התיזה המחייבת מתן חיסון לרוצחים מבקשי נפשנו נשענת על קנה רצוץ ביותר – מוסר העמים (עכו"מ כולם), אמנות בינלאומיות המושתתות על שקר וזיוף, יהודים צדקנים חלקם תמימים וחלקם מזדהים עם האויב הערבי, ומערכת משפט חולה בה "התברכנו" (כזו המחייבת הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, כזו המבטלת נוהל שכן בו יש כדי להציל חיי חייל יהודי, כזו המחייבת את הממשלה להשיב גופות מחבלים למשפחותיהם החוגגות זאת במסע הסתה ססגוני וכזו המונעת הריסת בתי מחבלים רוצחים לשם הרתעה). כל המערכות שהוזכרו נתמכות על ידי תקשורת שבינה לבין העם היהודי ותורת ישראל אין ולא כלום.

וכמובן "יועצים משפטיים" שהיו לרועץ לכולנו.

אינני פוסק הלכות אך מן המפורסמות הוא שעניי עירך קודמים, שיהודי קודם לגוי, שמצווים אנו "ואהבת לרעך כמוך" (לרעך ולא לאויבך מבקש נפשך), שהמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים.

אין לי כל ספק שלבך טהור וכוונותייך כולן טובות. אלא שבשים לב לזהות המחבלים והאסירים בהם מדובר, בשים לב לפשעים הנוראיים אותם פשעו נגד עמנו,  בשים לב לכך שבמעשיהם אבדו צלם אנוש – הרי שעלינו להעמידם בסוף התור, אחרונים שבאחרונים – לקבלת חיסון נגד המגיפה.

רק אז, לאחר שאחרון היהודים בארצנו יתחסן, לאחר שהגרים המבקשים לחיות עצמו בשלום יחוסנו כולם, לאחר שתיירים, אורחים, מבקרים ומבקשי טובתנו יחוסנו, רק אז וכמי שכפאו שד נחסן את חיות האדם הכלואים בבתי הבראה אותם אנו מספקים להם ובהם  הם נחים עד לשחרורם או אז חוזרים הם לאחוז בפגיון ובפצצה כשכל כולם תאוות רצח  וכמהים הם לראות בעוד דם יהודי נשפך. 

ובאם ניתן היה להימנע גם מצעד זה – מוטב.