חקיקה אלוקית

גל החקיקה האנטי דתית שתופס תאוצה בתקופה האחרונה, מחדד מזווית נוספת את הבדלי הגישות בין שני המחנות בציבור הדתי לאומי. הראשון, מרגיש אמנם אי נוחות נוכח האווירה המתנגדת לדת אך מתקשה להציב חומה בצורה נגד הגל הפוליטי הזה. הפלורליזם שמוכרח להיות חלק חשוב ממשנתו ודרכו של מחנה זה, בעקבות האחווה הפוליטית והחברתית שלו עם העולם החילוני, שלל ממנו באופן כמעט מוחלט את היכולת לטעון טענות נגד פתיחת מרכולים בשבת בת"א או תמיכה ממשלתית בהקמת משפחות בראשות שני גברים.

המחנה השני, שמונה באופן כללי את הציבור המכונה "תורני", או בלשון העם "דוס", נעמד אט אט על רגליו האחוריות וחש מאוים נוכח המתרחש בכנסת. עד מהרה קמו מתוכו אנשים חכמים ונבונים והבינו שתחושות האיום צריכות להוביל לעשייה ואת הכוחות ראוי להשקיע ביצירת אווירה אחרת בכנסת, שתתחיל כמובן בשינוי השיח הציבורי והבנה שהכנסת היא זירה חשובה לפעילות.

עם כל ההזדהות שראוי לרכוש לפעילות של המחנה האחרון, אי אפשר שלא לתמוה על נקודת הזמן בה התעורר בו הצורך בפעילות החקיקה הדתית, וליתר דיוק – מה ראו להתעורר דווקא בגל הנוכחי.

ובהרחבה – ישנן סוגיות משמעותיות ביותר מבחינה רוחנית ותורנית שההכרעה החוקית לגביהם במדינת ישראל מנוגדת באופן מוחלט להדרכות התורה. זהו מצב ישן נושן שמשום מה לא עורר בהלה בקרב הפלג התורני בציבור הדתי לאומי.

יקצר הדף מלהכיל את כל התופעות שלהן התכוונתי, אז אפרט אחדות בלבד; החוק במדינת ישראל אוסר העדפת מועמד מסוים לעבודה על רקע שייכותו הלאומית. משרד הכלכלה החל לאחרונה לשדר תשדירים ברדיו על החובה למתן שוויון מוחלט בין מועמדים למשרה מסוימת. רוח השוויון הקלוקלת הזו אינה מאפשרת גם הקמת יישובים ואפילו מוסדות חינוך המיועדים ליהודים בלבד בשל שייכותם הלאומית. נדמה לי שאין צורך להרחיב את הדיבור על הבעייתיות הרבה של הדברים הנ"ל והניגוד הברור שלהם להדרכות התורה על דבר הזהירות מההיטמעות בעמים אחרים, כמו גם חובת הדאגה הכלכלית ל"אחיך האביון" יותר מאשר לאדם אחר, אך משום מה דברים אלו לא עוררו מחאות מצד גורמים דתיים כלשהם.

בשביל להגדיל את התמיהה, אפשר להזכיר את תקציבי העתק שמעניקה המדינה למימון פולחנים נוצריים ומוסלמיים, את ההבדל במעמד החוקי בין אזורים שונים בארץ ישראל ועוד ועוד. כל אלו לא מוגדרים בפי איש כמדיניות אנטי דתית. ההגדרה "אנטי דתי" משוייכת, מסיבה המצריכה הסבר, לפעילות שמנוגדת לשבת, לכשרות, לגיור ולתקציבים לישיבות, ולא לפעילות המנוגדת לערכי השלטון, מוסר המלחמה, שלימות הארץ ושאר ענייני הציבור כפי שמדריכה התורה.

הדאגה לענייני הדת, דבר חיובי כשלעצמו, מגיעה מתוך הבנה שההזנחה של ענייני הדת מצד הציבור הדתי במשך הדורות האחרונים, הובילה את מדינת ישראל למקום שכמעט ואין בה מי שנושא את דגל הקדושה וחסר מי שישמיע דעת תורה מהי. העיסוק הציבורי מחדש בעניינים שבקדושה מחזיר לחיים את התורה ששקעה בתוככי בית המדרש במשך אלפיים שנות גלות.

הרב קוק זצ"ל חוזר במקומות רבים על ההסבר שלו לתופעת ההתחלנות בקרב הפלגים החילוניים שבציונות, בכך שהדת הצטיירה בכל שנות הגלות כמצומצמת וממילא התורה נתפסה בעיניהם כדבר שמנוגד לעשייה שלהם לתחיית עם ישראל. לא רק שאין בתורה סיוע לתקומה המיוחלת, אלא היא רק תפריע, כך בעיני החלוץ הממוצע. תפקידם של אנשי התורה בעלי רוחב הדעת הראוי, לבאר ולנמק את ההכרח שבחיבור לתורה בשביל להבטיח את האמיתות והנצחיות שבתהליך התחייה של עם ישראל בארצו.

משנה זו מהווה את היסוד האידיאולוגי של אנשי החקיקה הדתית. הם חשים שתפקידם להראות את החיבור האפשרי בין קיום מערכת מדינית תקינה לבין קיום מצוות ועולם דתי. התמוטטות הציונות החילונית דורשת מאנשי התורה להפיח רוח של תורה בעם, כך הם סבורים.

אך נראה שמשהו נשכח בדרך. התפיסה השלמה של דברי הרב קוק הללו, היא שנדרשת העמקה והסברה למה התורה הכרחית לקיום חיים לאומיים ומדיניים תקינים לעם ישראל בארצו. לכן ודאי שענייני הציבור – הביטחון, היחס לאומות ועוד כהנה וכהנה, הם הם הדברים הדורשים התייחסות בראש ובראשונה. מה ש"יגאל" את התורה מהתדמית הגלותית המצומצמת שלה הוא ההרחבה של העיסוק התורני לעניינים שהחיים בגולה כלל לא דרשו ממנה. תחיית הצדדים הלאומיים שבתורה היא תחילת התשובה של עם ישראל לתורה השלמה והגדולה שנתנה להם בסיני.

חלילה אין בכוונתי להמעיט בערך הבירור התורני עד אחרון הפרטים, קל וחומר שלא אתנגד למאבק בחוק הפונדקאות ודומיו, אך ההתעסקות בעניינים הללו מבלי לתפוס את המרחב בו הם מתקיימים דומה בעיניי לילד שנבהל מהגלים הגבוהים שמחוללת הסערה ובתגובה לכך הוא קורא לכמה מחבריו שיעשו רוח כנגד הגלים. אין מנוס מלהתעסק בסערה עצמה, בסיבות שגרמו לה להתחולל.

דווקא שימת הדגש על ענייני הדת שאינם שייכים להתנהלות המדינית של המדינה עתידה, חלילה, לקָבע עוד יותר את מעמדה הבעייתי של התורה.

העיסוק בבעיות הקשות ביותר לעיסוק במרחב הציבורי מנקודת מבט תורנית טהורה חייב להתקיים בישרות ובתמימות. הפליה לטובה של יהודים והחרפה שבתפיסה הדמוקרטית המעוותת שמאפשרת לערבים לקבל בכנסת החלטות לגבי עתידו של העם היהודי, הן דוגמאות לסוגיות שמכריחות התייחסות תורנית מעמיקה בשביל לרומם שוב את התורה לרוחב אליו היא שייכת.

המהלך הזה, גם אם נראה כמענה למצוקה מסוימת, אינו רק טקטיקת פעולה, אלא העמקה נדרשת של תוכן החיים שלנו.

התפיסה הטוטאלית של אלוקים כמחייה המציאות שאין עוד מלבדו, מטילה עלינו חובה קדושה לגלות ולהופיע את דברו בכל צדדי החיים, על אחת כמה וכמה בעניינים כלליים שנוגעים בהנהגת השם את המציאות, בבחירתו את עם ישראל מכל העמים והייעוד שהוא הציב לנו וממילא לעולם כולו.

מהלך זה צריך להגיע עד כדי הבנה לפרטי פרטים איך הרעיונות הגדולים הללו ראויים להתממש במציאות כדבר ריאלי, לא כחזון מנותק.

לא רק "שיפור תדמית" אנו רוצים לקיים. אנו כוספים לחיים שכל כולם מבושמים בריח ניחוח של אלוקות. איננו חפצים לעמוד כמחזיקי הדת הנוטה ליפול אלא להחיות את התורה הגדולה, סדר העולם.