האדם שבאיש הגדול הזה

את "רֶבּ אַרוֹן", הרב אהרן ליכטנשטיין זכר צדיק לברכה, אני זוכר ממש מאז שאני זוכר את עצמי.

גדלתי בשכונת קטמון הישנה, אבי ע"ה התחבר לקהילה מגוונת וייחודית שהתפללה בבית הכנסת "הראל" ברח' השיירות הסמוך לביתנו, מס' 4. (באמת מעניין אותי מאד מה מתרחש בו היום, זה עשרות שנים שלא ביקרתי שם...)

ברחוב השיירות 6 – אם אינני טועה, התגורר רֶבּ אַרוֹן. כך קראו לו המתפללים. תמיד תהיתי על חזותו המבלבלת. אמרו עליו שהוא גדול-גדול בתורה, אך שלא כדרך רוב הרבנים, פניו מגולחות למשעי... גם המבטא הזר שליווה את דיבורו היה תמיד מסתורי בעיני.

ואולי מערבב אני את היוצרות ומעונו של הרב היה במקום אחר? צעיר הייתי למאד, ולא ידעתי לשים לב על הפרטים לאשורם. מה שוודאי הוא, שתמיד ראיתי את רֶבּ אַרוֹן מגיע לבית הכנסת מתוך חצרו של הבית השכן.

קומתו של רֶבּ אַרוֹן גבוהה הייתה, אבל כאשר אני חושב עליו, אני רואה אותו בעיני רוחי כשהוא מתכופף.

אב זקן היה לרֶבּ אַרוֹן. הרב-ד"ר יחיאל ליכטנשטיין ז"ל. רבי יחיאל שבעיני הילד שלי היה זקן מופלג ואף עיוור, התגורר אותה תקופה בביתו של רֶבּ אַרוֹן, והוא טיפל בו במסירות. מקומו הקבוע של אבא ע"ה – ושלי לידו, היה ממש ממול לדלת הכניסה לבית הכנסת. כך יכלתי תמיד לעקוב אחרי הנכנסים והיוצאים. בכל פעם שנכנס רֶבּ אַרוֹן לבית הכנסת היה הולך כפוף, כיון שליווה את אביו הנמוך ממנו והכפוף שהתקשה בהליכה – אם מחמת זקנותו ואם מחמת עוורונו. מקומם של רֶבּ אַרוֹן ואביו הזקן היה על-יד מקומו של המרא-דאתרא הרב סלושץ, ב"מזרח" בית הכנסת, שם ישבו כשפניהם לקהל כנהוג במסורת האשכנזית. לשם היה מוביל רֶבּ אַרוֹן את אביו, ומשם גם היה מוליך אותו אל הבימה הסמוכה למקום מושבנו, בשעה שקראו את הזקן לעלות לתורה.

אבל כל זה לא היה מיוחד כל-כך. זקנים רבים הכרתי, וגם כמה סגיאי-נהור. המיוחד היה הקטע עם הצעקות.

בנוסף לכל מצוקותיו, היה רבי יחיאל גם כמעט חירש. בכדי לתקשר אתו היה צריך לצעוק, ממש בקולי קולות.

35 שנה עברו מאז, אבל אזני עוד מצלצלות מהשאגה "זהירות, מדרגה"! שהיה רֶבּ אַרוֹן משמיע באזניו החירשות של אביו בכניסה לבית הכנסת.

אותי הדבר הדהים. התחנכתי בחינוך ייקי-קפדני, בו הרמת קול הייתה דבר תועבה השמור לפשוטי העם בשוק מחנה יהודה אליו יצאתי עם אבא מפעם לפעם. יהודי מהוגן – לא כל-שכן תלמיד חכם – לא כל-שכן אחד כמו רֶבּ אַרוֹן שלבושו מוקפד ועניבתו מהודקת תמיד – לעולם-לעולם איננו צועק. בטח שלא בבית הכנסת.

היה מוליך אותו אל ספר התורה וצורח באזניו את הברכות, כדי שלא יתבלבל. והזקן היה מסיים את הברכה, פונה אל הקהל, מכריז כמה פעמים בעגה מלעילית "יישר כוחכם", ועיניו הסומות זולגות דמעות.

אמת, הייתי יושב במקומי ומתבייש בשבילו, ועוד יותר מכך מתבייש הייתי בשביל רֶבּ אַרוֹן. בטח הוא כל-כך נבוך מההתנהגות המוזרה בה הוא נאלץ לנהוג לעיני כולם...

שנים רבות עברו עד שהבנתי עד כמה האיש הזה, העדין, המסודר תמיד והחכם כל-כך, פשוט לא מתעניין בסביבה. נטול פוזה לחלוטין הוא מכבד את אביו בכל כוחו בלי לשים לב כלל לשאלה הכל-כך טריוויאלית אצלנו: "איך אני נראה"?

הנה הזכיר לי היום אחי היקר כי פעם-פעמיים שלח אותנו אבא לפתוח עבור הישיש אחד מכסאות העץ המתקפלים, למען ישב וינוח רגע על-יד הבימה לפני שישוב למקומו. לבסוף נעשה זה מנהג של קבע, וכך זכינו גם אנו לשמש אותו מעט בערוב ימיו. עיתים נעדר רֶבּ אַרוֹן מן העיר, כמה וכמה פעמים אירע שלאחר רמיזה מאבא היינו הולכים ל"מזרח", אנו הילדים, סומכים ברעד קל את זרועו של הישיש והולכים איתו עד לבימה...

עוד הרבה יש לי לכתוב על רֶבּ אַרוֹן וגדולתו, על כמה מדעותיו שהיו לצנינים בעיני בנערותי, ועל חכמתו החורזת את ספריו ומאמריו, בהם נפגשתי יותר בשנים האחרונות.

אבל כל זה לא מעניין. רבים וטובים ממני יכתבו הרבה וטוב יותר, ולליבי נגע רק האדםשבאיש הגדול הזה.

ושוב ושוב את חש את עיני מצטעפות כשאני שומע עוד ועוד בתוך ראשי:

"זהירות, מדרגה"!