כתומים ושחורים למרמס הכחולים

דומני שלא אטעה אם אומר שאינני היחיד המהרהר בימים אלה בגורלם של אלה באוכלוסיה שהמולך אינו חפץ ביקרם. אחינו יוצאי אתיופיה קמו כאיש אחד בהתפרצות אמיתית של כעס ותסכול לנוכח התעללות הממסד בבני עדתם. הקש ששבר את גב הגמל היה הסרטון בו נראה יצור באדרת שוטר מכה חייל אתיופי. השוטר נראה מתנפל על החייל בלא כל צורך וללא שום הצדקה מבצעית או אחרת. סתם כך, משום הנאה סדיסטית או לשם פורקן יצרים או בשיכרון כוח מדומה או אמיתי המוענק ללובש מדים המביישם במעשיו.

במבט ראשון ובהרהור נלווה לו קשה שלא להידרש להיגד "עבד כי ימלוך". בעל שררה שבעליל אינו ניחן במידות טובות או לכל הפחות בהגינות אנושית בסיסית, מנצל את הכוח המופקד בידיו ומשתלח, משולח כל רסן, בבן אדם אחר על מנת להכותו, לדורסו, להשפילו.

הסרט הנ"ל הינו קצה קרחון ותגובתם מעוררת ההזדהות של אחינו יוצאי אתיופיה לא איחרה לבוא. כל מי שמעורה בחיי העדה יספר בכאב על אלימות משטרתית המופעלת בקלות רבה מדי כנגד בני העדה הזו.

קל להזדהות עם מי שגורלו דומה לגורלך.

התנהגות כוחות הביטחון ובראשם היס"מ, המשטרה ומשמר הגבול כלפי היהודים האוחזים באמונה ביהדותם איננה שונה בהרבה מזו לה אנו עדים ביחס לבני העדה האתיופית.

הפוגרום בעמונה שם נרמסו יהודים טובים תחת פרסות הסוסים הדוהרים ושם פוצחו גולגולות ילדות וילדים הוא אולי הדוגמה המובהקת לאמור לעיל אך מה שראינו שם מאפיין את יחס כוחות הביטחון לרבים מאד מאחינו המתיישבים. אקדח הטיזר שהופעל נגד בעז אלברט, גז פלפל המופעל נגד יהודי אזוק השוכב אין אונים על האדמה, תלישת נחיריים של יהודי מפגין ברמת גן, שבירת ידיים ואלימות גסה ובוטה מלווה במלל נחות ומאיים היו מנת חלקם של רבים מספור.

זה בלי להאריך בסיפור על מאות מעצרי שווא, הצרת צעדים, התנכלות והתעללות, פשיטות על עוללים באישון לילה ובקור מקפיא, גרירת נערות בשערותיהן וילדים רכים בפאותיהם, איומים כוחניים ובוטים בהטחת אגרוף "ישר לפנים", נגיחה עם קסדה בראש מפגין ועוד ועוד ... ועוד...

יש בשנים האחרונות פעילות ענפה של אחינו בהתיישבות כדי להנציח את העוולות, את התקיפות, את האלימות. סרטים רבים צולמו ותיעדו את הרשע והכוחנות הגסה, אלימות לשמה.

אלא שחסרה פעולת המשך שבכל משטר תקין הייתה מתרחשת מאליה. אמצעי התקשורת שרובם ככולם מקשה אחת (ועוינת) - שותקים והשתיקה זו היא החטא המתווסף אל הפשע ומכה בנו שנית. בהעדר חשיפה, בהעדר תהודה ציבורית הגוררת פעילות נמרצת לתקן, התמונות נשארות אילמות.

מערכת נוספת האמורה להיכנס לפעולה היא זו המשפטית. אינני מדבר רק על מח"ש אלא גם על הפרקליטות, על היועץ ה"משפטי" לממשלה, על השופטים ועל המחוקקים. לבד ממתי מעט צדיקים יוצאי דופן המעידים על הכלל, איש איננו נדרש לעניין והכול ממשיכים בשגרת יומם, יכאבו היהודים את כאבם בעצמם, השיירה עוברת....

באותם מקרים נדירים בהם יש תיעוד ובעקבותיו כיסוי תקשורתי ראוי ישנה התייחסות אך זו מעטה ורפה בלא שהיא מטפלת טיפול שורשי בבעיה.

מהניסיון, אין לתלות ציפיות מוגזמות באירועי היממה האחרונה. ההפגנות תדעכנה, הפוליטיקאים ישלמו את מס השפתיים המדויק המתחייב מהאירועים, אולי תשב ועדה כזו או אחרת על המדוכה ואחר כך - עולם כמנהגו.

משהו יסודי חייב לבוא על תיקונו. כוחות הביטחון הם משרתי הציבור ולא אדוניו, בוודאי שלא קלגסיו. ככל שתובנה זו תופנם אצל קובעי המדיניות כך תגיע הישועה מהר יותר וההתעללות תיפסק.