סלע המחלוקת

כבר כמה עשורים שמנהיגים ורבנים רבים בציבור הדתי מובילים גישה של השתלבות במערכות השונות במדינה מתוך הנחה שתיקון של עיוותים גדולים ומהותיים במערכות המדיניות יתוקן במידה ותלמידיהם, חובשי כיפה בעלי תפיסת עולם לאומית, ישתלבו באותן מערכות.

על גבי החובה המוסרית וההלכתית שבגיוס לצבא, הם הוסיפו נפח משמעותי שגורס שכאשר מסה קריטית של אנשי הציבור הדתי ישתלבו ביחידות הלוחמות ובמערך הפיקוד נראה עין בעין במהפכה ברוח הלחימה הצה"לית.

נקודות מחלוקת שעולות באופן טבעי בזמנים בהם הצבא נוהג בכיוון הפוך לגמרי מהשקפת עולמם אילצו אותם להתגמש ולנהוג בממלכתיות, הכל בשביל לאפשר את הצעידה הבטוחה בדרך ליעד הנכסף של הגדלת אחוז חובשי הכיפות בצבא. אפילו אירוע חמור כ"כ כמו חורבן יישובי גוש קטיף וצפון השומרון הם הצליחו "להכיל" במסגרת תכנית ההשתלבות. לשיטתם, יש להימנע בכל מחיר כמעט מהעצמת נקודות המחלוקת לכדי עימותים בין המערכת לבין אנשיהם שבשורותיה.

בכיוון הפוך לגמרי, עלתה לאחרונה לכותרות פרשת מעצרו של החייל אלעד סלע, תושב בת עין, בעוון מסירת מידע שבו הוא נתקל במסגרת שירותו הצבאי, לידי שכניו ומכריו. סלע ניצל את תפקידו הצבאי בשביל לסייע לאנשים שבעיניו סופגים התקפות קשות ביותר מצד מערכות אכיפת החוק, באופן לגמרי לא פרופורציונאלי למעשים שמיוחסים להם או לאופן הפעולה של המערכות כנגד מעשים חמורים בהרבה שנעשים באזורים אחרים ובהקשרים אחרים.

אופן הפעולה הזה הוגדר כבר בפי רבים "סרבנות אקטיבית" – לא רק סירוב לעבור על צו מצפונו כשהוא מתבקש לבצע מעשים שאינם מוסריים בעיניו, אלא סירוב להעלים עין מעוולות שהמערכת שסביבו מבצעת. למעשה, סלע בחר לא רק שלא להתגמש עם עוולות שנקרות בדרכו במסגרת עבודתו, אלא לחפש נקודות בהם הוא יוכל להפגין את המתח בין ערכיו לבין ערכי הצבא. אם סרבנות מהסוג המקובל נחשבת בעיני מובילי "מהפכת ההשתלבות" כדבר שצריך להימנע ממנו, סגנון החשיבה של סלע ייחשב בעיניהם כדבר נוראי למדי.

מי צודק, או כיצד מתקנים מבפנים?

אם נרצה להכריע בין שתי השיטות, עלינו לבחון איזו אמירה ציבורית יצאה משני הכיוונים הנוגדים הללו. ובכן, לצורך העניין ניקח שתי דוגמאות בולטות שמייצגות את שני הכיוונים הללו. מצד "מהפכת ההשתלבות" נבחר את המפקדים הבכירים, חובשי הכיפה, שהשתתפו במבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון, ומצד "הסרבנות האקטיבית" נתבונן, איך לא, במיודענו אלעד סלע.

מהעבר הראשון נשמעו בקיץ האחרון אמירות שמלמדות כאלף עדים על עומק ההשתלבות של אנשי "מהפכת ההשתלבות" והשותפות שלהם עם ערכי הצבא בו הם משרתים. בראיונות שלהם בתקשורת הם לא הסתירו את החובה המוסרית שהם חשים לדאוג שלא לפגוע חלילה באוכלוסייה העזתית האומללה ואת הבעייתיות שהם מרגישים עם לוחמה בלב אוכלוסייה אזרחית. לא נשמעה מעברם שום אמירה שמבטאת רתיעה מאופן הלחימה של צה"ל. בדומה לחבריהם שאינם חובשי כיפה, גם חובשי הכיפה שנטמעים בתוך מערכות הביטחון שותפים ליצירת האווירה שרואה בעין טובה סיכון חיים של חייל יהודי בשביל למנוע פגיעה באזרח של האויב.

מהעבר השני נראה אלעד סלע, יהודי מחויך עתור זקן ופאות, שיכול היה ודאי להתחמק משירות צבאי בשל גילו ומצבו המשפחתי, ובכל זאת בחר להתגייס לצבא מתוך תחושת דאגה לעם ישראל. יחד עם זאת הוא בחר להדגיש את נקודת המוצא שלו בגיוס לצבא – דאגה ליהודים ולא לאויביהם, מלחמה באויב ולא באוהב.

אין ציור חד יותר ומתוקן יותר של המושג "תיקון מבפנים". סלע חש הוקרה ושותפות עם עצם קיומו של צה"ל כגוף המגן על עם ישראל בארצו לצד סלידה מהמוסר הרווח בצבא וההתגייסות של צה"ל לביצוע גחמות השלטון. ההכרעה של סלע בין שתי נטיות הנפש הללו הייתה גיוס לשירות משמעותי בצבא תוך נאמנות מוחלטת לערכים שלו וניסיון להעלות אותם במודע אל פני השטח.

זה לא סוד שבסביבה הקרובה לסלע מבחינה אידיאולוגית, יש שבחרו להכריע באופן שונה בשאלה הזו, ובאופן הפגנתי לא להתגייס לצה"ל. זוהי מחלוקת נצחית בין המבקשים תיקון מבפנים לבין המבקשים לבקר מבחוץ ולהציע אלטרנטיבה. זה קשור לבטח לנטיות נפש ולהיכרות של כל אדם עם עצמו והכרה שלו באיזו מסגרת הוא יוכל לפעול בצורה הראויה ביותר להשגת המטרות. אך אין ספק ששיטת "התיקון מבפנים" צריכה להתקיים רק באופן בו בחר אלעד סלע לתפקד.

זהו האופן היחיד בו אווירת השותפות לא מעמעמת את החדות האידיאולוגית, ולמעשה, האפשרות היחידה להביא את הצבא להבנה שעליו לדאוג ליהודים ולהילחם בשם התורה ולא בשם ערכים חילוניים-גויים.

יואילו נא מובילי "מהפכת ההשתלבות" ללמוד שיעור חשוב כ"כ מאלעד סלע הגיבור איך באמת מתקנים מערכות מבפנים, איך יוצרים מהפכה תודעתית במערכות ולא רק מעלים את מספר חובשי הכיפות בקורס הקצינים הבא.