כחלוף עשר שנים מהגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אפשר להתבונן מהן ההשלכות והתוצאות של האירוע הקשה הזה. עשר שנים הן זמן מספיק לבחון ולהשוות את המצב לפני ה'התנתקות' למצב אחריה, להבין לפי זה מה היא גרמה, וכמובן שהמטרה העיקרית היא להבין מה נדרש מאתנו לעשות הלאה.
מה השתנה בתודעה שלנו מאז הגירוש? 'שלנו' – הכוונה בראש ובראשונה למתיישבים ביש"ע, אבל מתוך כך גם לתומכיהם שבתוך הקו הירוק, ובתודעה הציבורית של היהודים בארץ בכלל.
לפני הגירוש, רבים מאד מתושבי גוש קטיף ומתומכיהם נאחזו באמונה: "היֹה לא תהיה!". היו סטיקרים ושלטים כאלה, נעשו מעשים מתוך האמונה הזו (כמו "בית האמונה" בנצרים, ועוד), והאמונה הזו החזיקה וחיזקה את התושבים ואת הנאבקים.
מה היה השורש לאמונה הזו? מדוע אנשים חשבו והאמינו בכל לבם שדבר כזה לא יכול לקרות?
תושבי גוש קטיף ויש"ע בכלל הרגישו שיש כאן מפעל היסטורי, לאומי, יהודי וגאולי: היישובים האלה מיישבים את הארץ באהבה ובאמונה, הם 'חוד החנית' של עם ישראל, וכך מקדמים את עם ישראל אל הגאולה השלמה.
גוש קטיף לא היה רק יישובים פורחים, נופים יפים, בתים מושקעים וחקלאות משגשגת. גוש קטיף גם לא היה רק סיפורי חיים מרגשים (וכואבים) וילדות מאושרת למי שחי וגדל שם. כל הדברים היפים והנוגעים ללב האלה לא היו העיקר – לא הם הסיבה שגרמה לאנשים להתיישב ולגור שם, ולא הם הסיבה שגרמה לעוד הרבה אנשים אחרים להילחם ולהיאבק למען המשך החיים שם. הסיבה האמתית הייתה יישוב ארץ ישראל, והאמונה שחיזוק האחיזה וההתיישבות בארץ ישראל יחזקו את עם ישראל וידחפו אותו להמשיך בתהליך הגאולה שהחל כאן במאות השנים האחרונות. מתוך האמונה והחזון הזה התמסרו יהודים רבים לבנות ולהיאחז בשטחי ארץ ישראל, ויהודים רבים אף נרצחו על קידוש השם מתוך הדבקות הזו בארץ ישראל. גם ההיאחזות בגוש קטיף היתה חלק מהחזון הזה, והצלחת ההתיישבות שם – היישובים הפורחים, החקלאות, הילדות השמחה – שימשו מעין אישור משמים בעיני המתיישבים שהחזון אכן הצליח, ושעם ישראל אכן צעד קדימה.
והנה באה תכנית ההתנתקות וטרפה את הקלפים. הנה נראה שלא הצלחנו, והכל עומד לרדת לטמיון. לא רק שנישאר בלי בית, בלי עבודה, בלי חיים בריאים ונורמליים, אלא נישאר בלי העיקר – בלי האמונה והחזון בהם האמנו ועליהם חינכנו. אם יתברר שהצלחת ההתיישבות לא הצעידה את עם ישראל קדימה, והמפעל העצום הזה נכשל, זה אומר שכל ההשקעה העצומה הזו, מסירות הנפש וההצלחה המרשימה היו לשווא. אם היה מדובר כאן רק במעבר דירה, ובעזיבת חבל ארץ יפה ופורח – זה לא היה נתפס כחורבן וכמשבר נוראי. הרבה אנשים עוברים דירה, משנים אזור ואפילו ארץ. אבל כאן היה מדובר על דבר עמוק הרבה יותר: על התרסקות החזון והאמונה הגדולים שדחפו ליישב את גוש קטיף, החזיקו את ההתיישבות שם למרות כל הקשיים והקרבנות ונתנו תקוה וכיוון לעתיד אליו אנו שואפים ומחנכים.
כאשר זו הסכנה המאיימת על האדם, הוא מאד נוטה להיאחז בקיים ולהאמין שזה לא יקרה. איך יכול להיות אסון כזה, שבאמת ימוטט את כל תפיסת העולם? איך הקב"ה יכול לעשות ככה לבניו אהוביו שהתמסרו לבנין ארצו האהובה? במצב כזה, מול איום כזה נורא וכולל, בקלות נתפסת האמונה וה'נבואה' – שרבנים גדולים משמיעים ומטפחים - "היֹה לא תהיה!".
והנה, למרבה הצער, התדהמה, הכאב והתסכול, הדבר אכן קרה. היישובים פונו, החקלאות נחרבה, ההווי נעלם. מעבר לכאב האישי העצום של המפונים, שהתקשו להשתקם ולהתאושש (חלקם לא עמדו בכך, והלכו לעולמם בדמי ימיהם מרוב צער ויאוש), ההתנתקות שינתה את התפיסה וההשקפה של כל תושבי יהודה ושומרון, ושל כלל הציבור היהודי בארץ ישראל. האמונה והחזון שיישוב הארץ הוא מה שיקדם וידחף את עם ישראל אל הגאולה השלמה, והצלחת ההתיישבות מוכיחה על הצעדת העם קדימה – נמוגו והתנפצו לרסיסים. כיום, גם המתיישבים ביהודה ושומרון לא מאמינים שההתיישבות וההיאחזות בארץ הם מה שיושיע ויקדם את עם ישראל. ביהודה ושומרון יש קהילות יפות, יישובים פורחים, אחווה ועזרה הדדית – אבל אין בהם חזון גאולי ותקוה להושיע את עם ישראל כולו. בקרב רבים מהמתיישבים המחשבות על גאולה והרצון לקדם את כלל עם ישראל לכיוונה נעלמו. ציבור המתיישבים דואג לצרכיו – למוסדות החינוך שלו, ליישובים שהקים, להתיישבות ולפרנסה – אבל בלי חזון לאומי, בלי שאיפה וכיוון ודחף לגאול את עם ישראל.
ההשלכות של המצב הזה ניכרות בעיקר במערכות החינוך ובנוער המתחנך בהם. כאשר אין חזון ודחף לקום ולפעול, כאשר אין התמסרות למטרות חשובות ונשגבות, החינוך הופך להיות 'שמירה על הקיים', בלי שום פריצה והתחדשות. אין אמירה מלהיבה, מרוממת, דוחפת קדימה. כבר לא מפעמת בלבבות תקוה גדולה ומסעירה.
הבעיה היא שהנוער מחפש דווקא את ההתלהבות, את ה'אקשן', את הפריצה וההתחדשות. זה טבעו של נוער, וזו מעלתו הגדולה והחשובה. כשהנוער מרגיש שמערכת החינוך 'רדומה', שאין לה משהו חזק ומלהיב 'למכור', שהיא עוסקת בלשמור ולהגן על הקיים, הוא מחפש את העניינים המלהיבים מחוץ למוסדות החינוך, ובמקרים רבים אף מחוץ לתחום הקדושה – סמים ושאר חוויות פסולות כאלה ואחרות, ה' ירחם.
ובאמת אין מה לעשות בשביל להועיל ולעזור לעם ישראל? אין איך לדחוף קדימה ולקרב את הגאולה השלמה? יש, אבל אכן נדרשת כאן התחדשות גדולה, מן היסוד. באמת דרכי הפעולה בהן נקטנו שנות דור כבר לא מקדמות את עם ישראל. ההתיישבות – עם כל מצוות יישוב ארץ ישראל שבה – אינה הכלי לעורר את עם ישראל, ולדחוף אותו לעבר הגאולה השלמה. [כאן המקום להזכיר דרך פעולה נוספת שרבים בציבור המתיישבים האמינו בכוחה לשנות את תמונת המצב של עם ישראל – ההתגייסות לצבא וההתקדמות בסולם הדרגות שבו. אחרי עשרות שנות פעילות בכיוון הזה ברור שגם הדרך הזו לא מעוררת את עם ישראל ולא הופכת את המצב לטוב יותר.] נדרשות דרכי פעולה חדשות, הנובעות מהשקפה מחודשת, מבוררת, מפוקחת ומאמינה.
אין כאן המקום לפרט מהן דרכי הפעולה המוצעות, ואף לא מה ההשקפה העומדת מאחוריהן (המעוניין בכך מוזמן לחפש אחר תנועת 'דרך חיים' ופעולותיה). המטרה היא לעורר את תשומת הלב לצורך הדחוף בהתחדשות ובחידוש המחשבה והפעילות למען עם ישראל וגאולתו השלמה.
את תוכן מה שנכתב לעיל שמעתי ולמדתי מדברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א, בעיצומם של ימי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, והדברים אף נדפסו בספר 'קומי אורי', במאמר 'הזמן לחילופי הכוחות המבצעים'. תקופת הגירוש, המאבק שלפניו וההתאוששות ממנו, היו הימים בהם התקשרתי בכל לבי ונפשי למורי ורבי הרב גינזבורג שליט"א. באותם ימים קשים, בתוך סערת המאבק, הויכוחים כיצד נכון לפעול למניעת הגירוש, העימותים הקשים בתוך עם ישראל, הרגשתי על בשרי עד כמה דברי הרב גינזבורג מדויקים, מעודדים לפעולה ומכוונים לפעול נכון, באהבת ישראל ובאמונה עצומה בה'. מצד אחד דברים חדים כתער ונוקבים כדורבנות, ומצד שני אין בהם שום כעס, תסכול ועצבנות. מלאים אמונה, נוסכים כח ודוחפים לקום ולפעול בהתמסרות גמורה, רצופים בחכמה עמוקה ועדינה.
מתוך כל שיעורי הרב באותה תקופה – שיעורים שנדפסו בהמשך בספר 'קומי אורי' – הרגשתי באופן החזק והישיר ביותר את פעולתו של המאמר הזה – 'הזמן לחילופי הכֹחות המבצעים'. הרגשתי שהדברים מחלחלים בתוכי, ממלאים אותי מבפנים באמונה בגאולה השלמה, מכוונים אותי לחשוב איך אפשר להתקדם אליה, והופכים את התסכול והמרירות לדחף עשייה ובניה מחודשת. באותם ימים פגשתי בחבר יקר, מבוגר ממני בהרבה, שהיה קשור לתורת הרב קוק אבל נמשך לדברי הרב גינזבורג. הוא אמר לי משפט חזק מאד: 'אני מרגיש שהרב גינזבורג לוקח את החורבן, ואותו עצמו הופך לבנין'. דווקא את האנרגיות השליליות של הגירוש והחורבן ניתב הרב גינזבורג להתחדשות, להיערכות מחדש ולעשייה טובה ומאירה יותר למען עם ישראל.
את מה שניתח אז הרב גינזבורג, קל לראות היום – לצערנו – במציאות שלנו. יעזור ה' לקום ולהתעודד, להתחדש ולהתחזק – למען ארצנו וערי אלקינו, למען עם ישראל וגאולתו השלמה.
יש על זה שיחה מרבי נחמן 1 י"ד אב תשע"ה 03:15 רבי נחמן