פסיכולוגיה בג(י)רוש

עשר שנים עברו, אבל אי אפשר לשכוח את טורי החיילים אטומי המבע, פרי שבועות 'ההכנה המנטלית', העוסקים בתפקיד הבזוי אליו שלחום מפקדיהם והממסד כולו.

אחד הגורמים המשמעותיים בביצוע תכנית הגירוש של היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון, היה המלחמה הפסיכולוגית הגלויה והסמויה שערכו ראשי הממסד ושלוחיהם, ביודעין ובלא יודעין, לעיתים מתוך כוונות טובות אבל עם השלכות קשות ומעוותות.

מתברר, שזהו המקום הטבעי אליו עלולה להידרדר פסיכולוגיה נכרית, כזו העוסקת בנפש כחלק מהעולם האבולוציוני, והאמונה על הפרדות ועל בידוד של תחומי העולם השונים.

ניצול לרעה

כאשר עוסקים בנפש באופן כזה, העולם התודעתי והעולם הרגשי עלולים להיות כחומר ביד היוצר, בידם של 'אנשי המקצוע'. הללו, מתמחים בניתוח ובהכרה של התהליכים העוברים בתוך האדם: קליטת המידע, עיבודו, תרגומו הרגשי והמעשי. את מומחיותם הם מנצלים לצורך השפעה על התהליכים הללו, ולצורך יצירת תהליכים המובילים אל התוצאות הרצויות.

מה פסול בכך? למה לא לעזור לחיילים להתמודד עם המשימה הקשה המוטלת עליהם?

כאמור – מלבד הקושי הגדול בניצול ידע שנועד לעזור לאנשים, ולהוביל אותם להתמודדות עם קשיים בחייהם למטרות שונות בתכלית: גיוס אנשים לפגיעה באנשים אחרים – הבעיה העיקרית כאן היא הניתוק בין העולם הנפשי לבין 'העולם האמתי'. יש כאן התייחסות אל מה שקורה בנפש האדם כאל תחום בעל חיים משל עצמו, חיים המנותקים מההיבטים המוסריים והרוחניים, ובפועל – גם המעשיים של האדם. אם מצליחים לשכנע כל כך הרבה אנשים שהנה הם פועלים 'ברגישות', שהנה הם 'עושים זאת ביחד' עם המגורשים, כאשר בפועל הם מובילים פעולה אלימה ביותר של גירוש, ושל הרס חייהם של אנשים כה רבים – הרי שיש כאן בעיה.

שתי 'המשכות' של רחמים

כדי להבין יותר את היחס של תורת הנפש – 'הפסיכולוגיה היהודית' המקורית – אל ההיבט הזה, נראה כיצד מתוארת בספרי החסידות מדת הרחמים. לכאורה, אין מדה יותר רגשית-פנימית ממידה זו, כל כולה התפעלות של נפש המרחם ממצבו של הזולת, ומהמצוקה בה הוא נמצא. והנה, המגיד ממעזריטש מבחין בשתי 'המשכות' של מדת הרחמים:

למשל כשאחד הוא עשיר באיזה מדה שיהיה, ורואה למי שהוא עני בזו המדה, ונתעורר לו מדת רחמנות שמרחם על העני. הנה מתחילה קודם שמרחם עליו נעשה המשכה אחת במדת רחמנות – שיתן לבו להסתכל על העני, כמו שכתוב "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים", ופירש רש"י ז"ל: "נתן לב עליהם ולא העלים עינו", זו היא המשכה ראשונה... והנה המשכה זו אין לה עוד התגלות כי היא עדיין בלב העשיר. ואחר כך נעשה המשכה שניה והוא ההטבה בעצמה...

(אור תורה פרשת וישלח ד"ה "והטעם").

מדת רחמים אמתית אינה יכולה להישאר ב"המשכה הראשונה", בעלת הממד הנסתר של ראית המצוקה והתעוררות רגשית כלפיה, היא חייבת להופיע כ"המשכה שניה" של התעוררות גלויה, שינוי מעשי בהתנהגות והטבה בפועל.

תורת נפש אמתית, לא יכולה שלא להתייחס למשמעויות הרוחניות והמוסריות שיש לארוע כה משמעותי. היא לא יכולה להתעלם מהמשמעות העמוקה, של שליחת אח מול אחיו בשם אידיאולוגיות ריקות של 'שלטון החק'. היא אינה עיוורת לחיבור העמוק שבין עם לבין ארצו, ולמשמעות האמונית האלקית שיש לחיבור כזה.

כך – באופן אולי מפתיע – הופיעו הדברים גם בנסיונות הליווי הפסיכולוגי למגורשים, ובעיקר לבני הנוער שבהם:

הן בהנחיה הפסיכולוגית בתקופה שקדמה לגירוש, והן לאחריו – כאשר הופעלו פרקטיקות התמודדות אשר התייחסו רק להיבט הרגשי של ההתרחשות, במקרים רבים הן גרמו נזק יותר מתועלת. התברר שכאשר מנסים 'לעבור את האירוע' ולא נותנים ביטוי אמתי להתרחשויות העומק, השבר הפנימי לא נמנע והוא אף מועצם.

כאמור, תורת נפש אמתית רואה את ההתיחסות האמונית והרוחנית כחלק בלתי ניתן לניתוק מהמשבר הנפשי, והדרך שהיא מציעה להתמודדות עוברת דרך הבירור האמוני, הצעות פעולה מעשיות למאבק ממשי מחד (מתוך מודעות לכח הבחירה המסור ליהודי), ומאידך המודעות לנוכחות ורחמי ה' עלינו גם כאשר אנו מוכים ושבורים.

* הכותב היה תושב גוש קטיף עד לגירוש, ועבר בעצמו ועם קהילתו את האירועים

פורסם לראשונה בעלון גל עיני