עייפה נפשי למגנים, עייפה נפשי למתגוננים

אתייחס לשתי הפרשיות האחרונות שאירעו בסמיכות, להריגה במצעד הגאווה ולשרפת הבית סמוך למקום הירצחו של מלאכי רוזנפלד. אתייחס לכל אחת לחוד, והקורא יקיש ויבין כי חלק ממה שאמור באחת שייך גם לשנייה.

א

האם יש לנו סיכוי כצבור להעמיק, לחדש וליצור בתוך תורתנו ותרבותנו? עוצמת הבהלה והגינוי מעלים חשש כבד שלא. מדוע נזעקו כל כך? האמנם מחשש ששפיכות דמים תיהפך למעשים שבכל יום? נראה קצת רחוק לומר כך, הן מדובר ביחיד, ובנסיון מצטבר של עשר שנים ויותר שהוכיח שאין זו תופעה מתפשטת. הבהלה היתה פן יואשם הצבור כולו בהתנגדות וחוסר סובלנות כלפי המצעד הזה, וממילא ייתפס כצבור שערכי חופש הפרט ומימושו העצמי לא חילחלו אצלו דיים. מוכנים לקבל איכשהו אנשים נאורים הכבולים טכנית לגבולות ההלכה ונמנעים משום כך מלתמוך בריש גלי בחירויות הבסיסיות הללו, אבל מי יקבל כבר-שיח מישהו שרק יחשוב כי פעולת ההריגה היתה קיצונית מדי.

כיוון שכך רצים בראש כל חוצות לצעוק שאף כי התורה רואה במשכב זכור תועבה, ואף כי היא מחייבת על כך מיתה, הנה התורה שבעל פה שמה את חומרת העניין בסוגריים, ובזמן הזה לא הורגים אף פעם וכו'. בזמן הזה – כך הצליל העולה מן הדברים – היינו בזמן שכבר התקדמנו, ואין לנו יומרות להתערב בחיים הפרטיים של מישהו.

כשצועקים כך חזק, בזה לדעתי מעקרים את התושבע"פ מרוחה. הגישה הממעטת בהענשה אינה מתכוונת רק לוותרנות, ואינה מרימה ידיים מול נורמות שאינה מצליחה לשרש, אלא זוהי גישה של דרך ארוכה וקצרה. כוונתה כי אמנם לעת עתה המציאות החיצונית אינה בידנו, ורבו הרוצחים והנואפים עד שסנהדרין גלתה מרצונה מלשכת הגזית, אבל קלקלתנו היא תקנתנו. במקום להפעיל כח על מעגלים רחוקים של פורקי עול נתכנס לבית המדרש ושם נפנים את חומרת האיסורים. במקום להרוג בפועל נשנן את חיוב המיתה. נלמד על היחס העקרוני החמור עד שייקבע בלבבות כי האסור והמגונה אכן אסור ומגונה, ולעת עתה נותיר את העולם החיצוני בידי רשעים/זרים/מנוכרים תוך מודעות עמוקה לרשעותם ולהתבדלותנו מהם. היום בו נחזור להנהיג את רשות הרבים, הוא יום גאולתנו.

ואולם כשצועקים חזק כל כך "זה לא אנחנו" מה שנשמע אינו ההתנגדות לעצם המעשה, שכאמור, נתפס כמוזר ולא בישר שום גלישה נוספת לכיוונו, אלא נשמע שסביר להכיל את המצעד בתוך המחלוקות הידועות שבין דתיים וחילוניים אליהן הסתגלנו מזמן, ומה פתאום מישהו קם כאן ומקצין את ההתנגדות כאילו זה סוף העולם. אחרת, לדעתי, היינו משדרים שאכן, התרסת גאוה כזאת היא סוף העולם, וכאשר יש מחלוקת עמוקה כל כך בין שני שותפים בחיי הצבור ומטלותיו, וצד אחד מתריס בצורה פוגענית כל כך את יחסו לצד השני, או את התעלמותו ממנו, כי אז אין מה להתפלא אם מהצד השני זולגת תגובה חריגה.

יושם לב שעל זה גופא יצא קצפו של שליסל, הן לא חיפש להרוג עושי מעשי תועבה, והיטב ידע שאשה אינה כלולה בחומרה הזאת. מה שקומם אותו היה הקבלה את המצעד הזה בחוצות ירושלים. כלומר, המצעד כשמו כן הוא, מצעד גאוה מתריס בריש גלי שאין פגם בהתנהגות הזאת, ועוד מעט ולא נותר מרחב מוגן בו התנהגות כזו מזוהה עם תועבה. לדעתי, רק עיוור יטען כי אין ממש בביקורתו, וכי הנה אנחנו קהל יראי ה' מוגנים כמקדמת דנא, והמתועב בעיני ה' נותר גם בעינינו מתועב.

נעמיק קצת בענין: כל איש ישר יודה כי התנגדות התורה למעשה זה משתלבת יפה בגישתה הכללית, והסלחנות כלפיו היא בעצם נסיגה מראיית התורה את כל עניין המשפחה והייחוס, ומבשורתה כי היא אלטרנטיבה למעשי ארץ מצרים וארץ כנען. ניתוק המיניות מהעמדת הזרע ומן המחוייבות לדורות הבאים הוא מאושיות המחלוקת שבין התורה לבין תרבות הזמן. העולם המודרני שם את היחיד במרכז ומזמין אותו לממש את מירב מאוויו. לא מיממשת – לא חיית, ואם כן למה זה אתה. רק מגבלה אחת נאלץ היחיד לקבל על עצמו, שלא לפגוע באחרים (ואלמלא כן כולם יפסידו והיחיד עצמו לא יזכה לכל הטוב והעונג שמסוגל להם).

התורה, לעומת זאת, אורגת את חיי היחיד בחיי כל השותפים לברית, ואת הנאות הכאן והעכשו מגייסת לטובת חיזוק הקשרים המשפחתיים ולטובת המגע העמוק יותר והמחייב יותר שבין בני אדם. גישת התורה סולמית. מה שמוצב ארצה יש לו מקום אם ראשו מגיע השמימה. הקוטן מתקיים על ידי הקשרו לגודל. כשזאת השאיפה, וכשזאת החברה שרוצים לבנות, כי אז אותה שקיעה במדד של "מה כיף לי" היא הרסנית מאין כמוה. צאו וראו שמצעד זה אינו עוסק רק במותר ובאסור, הוא עוסק בזהות. האדם מזהה עצמו ומגדיר לעצמו מיהו ומהו לפי סגנון תשוקותיו, בעוד התורה מכוונת אותנו להגדיר עצמנו כבני ברית.

יאמר האומר: הן לעת עתה אין התפיסה המרוממת של התורה שלטת אפילו לא בתודעה, ולעת עתה רבים רבים מכונסים בעולמם האישי המנותק, האם אתה רוצה לכפות עליהם גודל לא להם, האין זה מלאכותי? הנה, מלבד זאת שעמידה נחרצת מול המקובל מבצרת פנימה את האלטרנטיבה, אף גם זאת שהעולם שמבחוץ אינו חד-משמעי, הוא מעורבב. אנשים, לעתים בלא שים לב, חיים יחדיו את שתי התפיסות, והוותרנות גורמת לנגע הממאיר להתפשט עוד ועוד. שוו בנפשכם – וראו כי כך כבר גם בפועל – כי משכב הזכור נהיה יותר ויותר לגיטימי. עומד לו נער בתוך עולם מתירני, שכל התנסות מותרת בו, ומתחיל לבחון עצמו: ממה אני נהנה יותר, שמא אבדוק אלטרנטיבה, ובתקופת חיים כזאת שמשפיעה כל ההמשך, מכל מיני סיבות פסיכולוגיות למיניהן, מגלה עדיפות-מה להישארות בין בני מינו (הן פגישה עם המין השני כרוכה בחריגה מעצמך ובבגרות נפשית כלשהי), ומתמלאת הארץ ביותר ויותר אנשים שעלו על מסלול עקר בו זהותם כרוכה בהתרכזות בעצמם. הרי החברה כולה נחלשת ונאכלת מזה (וכך אכן קרה בתקופות האחרונות של יוון ורומא, שנגע זה פשה יחד עם ניוון כללי וחוסר כח ללחום על קיומן). לכן, המתבקש הוא להתייחס לתופעה כאל נגע ממאיר שיש לעצור את התפשטותו אם חפצי חיים אנחנו.

מענין לענין אסטה קצת ואוסיף כי הרוח הזאת מטבעה אינה עוצרת בשום מקום ועתידה להחליש אף את התוקף של ההתנגדות לפגיעה באחרים. פלוני מגלה שהוא פדופיל, הוא אמנם מבין שמימוש תאוותו הנו בחינת "חב לאחריני", אבל מנגד, תרבות הזמן לימדה אותו כי אי-מימוש תאוותו הוא בעצם החמצת חייו, בעוד הוא רואה את האחרים חיים חיים טובים. קשה לשער שלא רבים יאמרו לעצמם "חייך קודמים", וסביר שעם כל התעמולה החברתית העצומה רבים לא יצליחו לוותר על מה שלרגל התרבות הקיימת נתפס כחיי נפשם[1].

נחזור לעיקר דברינו: לאור המוסבר כאן עולה שמלחמה על העניין וראייה את התועבה כפגיעה בחיי נפש הצבור הן אות לחיים ולחפץ חיים. מי שכך חי את הענין, מי שטוב לו עם הכיוון שהתורה מעודדת ומרגיש בבית בתוך זה, יש לצפות כי חייו יולידו ויפריחו עומק ויצירתיות וחידוש. ואולם, כאשר החרדה לתדמית היא כל כך גדולה, אות הוא כי אין אנו חי הנושא את עצמו, כי הפנמנו את הביקורת על אי-מרכזיות הפרט, ומעתה צפויה היצירה לזרום באפיק אפולוגטי שיצליח להטות את רוח התורה להיות גם היא משרתת את היחיד שבמרכז, תוך שהמסורות ההלכתיות נשמרות איכשהו. האם לשם פנינו?

ב

ומכאן לשריפת הבית על יושביו סמוך למקום הירצחו של מלאכי רוזנפלד. כמדומה שלרבים עבר בראש הרצח של משפחת פוגל שזיעזע את כל העם מקצה, ושאלו עצמם "במה אנו טובים יותר", ועל כן לא אמנע מלחפור קצת בתוך חווית האבל דאז, למרות שזו עלולה להיתפס כמעט כחילול קודש.

בעת הרצח דובר רבות כמה נורא לרצוח ילדים קטנים. מותר לשאול: מדוע זה נתפס כחמור יותר ומזעזע יותר מרצח "סתם" יהודים, מרצח מבוגרים. יכול שתהא התשובה כי העוולה גדלה כאשר פוגעים בחסרי ישע (אני מודה כי איני מבין מדוע כך הדבר, ובמקום אחר השתדלתי להסביר מזווית אחרת מדוע הקפידה התורה על פגיעת עמלק בעייף וביגע, ואין כאן מקומו, ראה בספר "פורים לנו", עמ' ס), אולם לי נדמה שעיקר הזעזוע הוא מפגיעה ב"חפים מפשע". כלומר, בשלמא, כך סוברים המזדעזעים, אם פוגעים במבוגר שבחר לעמוד בקשרי מלחמה, כי אז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ואם בחרת להלחם צְפה שילחמו בך, אבל נער זה שטרם ידע לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואינו מבין בין ימינו לשמאלו, מה פשעו ומה חטאתו?

תפיסת העולם היסודית שמסתתרת מאחורי מחשבה זו היא שאין כאן מלחמה בין טובים לרעים, בין צודקים ללא צודקים, אלא כאן, ובעצם לעולם, המלחמה היא בין שני צדדים שמבחינת הצדק אין ביניהם הכרעה. לכל אחד הצדק שלו וה"נרטיב" שלו, ו"בעומק יותר": כל אחד רוצה את מה שהשני רוצה, מקורות מחיה כגון שטח ומים וכיו"ב, והצודק ביותר, לפיכך הוא להתחלק בכל שווה בשווה, אלא שלעת עתה העולם עוד לא התפתח לרמה המוסרית הזאת, ולפיכך החזק מנצח. אם כן, אומר האדם ההגון, אכן טוב שאני בצד החזק, כי אחרת הזולת שכנגדי היה שם והיה גוזל ממני את זכויותי, אבל אל לו לצד החזק לסטות יתר על המידה מן השוויון הראוי, ולפיכך עליו לרסן את עצמו (יושם לב כי אנחנו מתקרבים מאד להצגת התרבות המודרנית שבאה בחלק הראשון: הפרט במרכז, הכלל נועד לאפשר לו את המיטב כפרט, ואין העדפות מהותיות בין מאוויי פרט זה לאחר).

ואולם, אנחנו היהודים, היכן אנו עומדים ביחס לכל זה? לפי תורתנו מלחמותינו מלחמות ה' המה, נועדו לאפשר ולבסס את צורת החיים אותה יעד ה', והנלחם בנו – בה' הוא נלחם. כך מצד האמת, ובמידה רבה כך גם מבחינה נפשית: אף אם לא לגמרי במודע, כשיוצאים להלחם יוצאים להלחם על התקיימותה של הרוח היהודית, הכוללת מידות טובות וזיקה לקדושה בצורתה הטהורה, והמלחמה עצמה חושפת את הגבורה המתלווה לאלו. אף האוייב כנגדנו אינו חף ממודעות שלילית: הלה מתייחס בשאט נפש לתקוות ישראל, למה שנתפס בעיני ישראל כחיים שלמים וכגאולה, ושואב את כוחו מהתנגדות לכל אלה.

אם אכן כן כי אז נעלם ההבדל דלעיל שבין קטן לגדול, ואולי אפילו מתהפך קצת. הרשע שבהריגת צדיקים כמו אודי ורות פוגל הוא מפורש וברור, ואילו הריגת ילדיהם הקטנים היא הריגת אלו שעתידים היו להתפתח ולהיות צדיקים שמייצגים את כל מה שמקומם את הרישעה.

מדוע, אם כן, דובר כל כך על הילדים, ומדוע רציחות רבות כל כך של מבוגרים נוטות להישכח? כי הצבור הרחב נמצא במקום אחר. לא ברור לו על מה נלחמים כשם שלא ברורה לו ההתגייסות לקיום אורח חיים בדרך ה', ולכן גם לא לגמרי ברור לו מי צודק ועד כמה. לקונצנזוס נעים להתאבל בפשטות ולהתכרבל בקורבניותו. אז, לא רק שפטור הוא מלתהות כל פעם מחדש מיהו הצודק במלחמה הזאת, אלא גם זוכה הוא לרגע של בהירות מיהם הטובים ומיהן חיות האדם, ומי כמונו היהודים להתמוגג על ההכרה הזאת.

וה"צבור שלנו", מדוע גם הוא מצטרף במידה רבה לאבחנה הזאת, הלוא הוא כן יודע על מה המלחמה ומיהם הטובים ומיהם הרעים? ובכן, לצבור שלנו נעים לטבול בלב הקונצנזוס החמים ולהיות עטוף על ידו. עד שסוף סוף מצאנו לנו שותפים באבלנו לא בקלות נוותר על כך, ונצטרף למקהלה הגדולה האומרת שנקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן. אכן, נורא האבל, אבל נורא הוא עוד יותר כאשר ישבה בדד, ועל כן רצים למוץ כל טיפה של השתתפות מצד אלה שלא מספיק מבינים על מה נלחמים פה ולמה חשוב לגור במקומות האלה.

אבל נעשה נא לרגע ניסוי מחשבתי קטן: לו יצוייר שבעקבות הרצח של משפחת פוגל היה קם כל צבור מתיישבי גב ההר ואורז את מזוודותיו ועוזב, האמנם גם אז היה השמאל הקיצוני מביע שאט נפש כלפי הרצח? לדעתי, לא, ואם כן, כי אז רק מן השפה ולחוץ. שכן אז היו חולמי הגרוש אומרים לנפשם: ככה זה במלחמות. לפעמים נצרך עוול קטן כדי לייצר צדק גדול. ושאר החברה? – זו ברור שהיתה מגנה, כי לא ברור לה מי צודק ומי ראוי שינצח, ולפיכך כל האלים ידו על התחתונה, וגם כי כל הפסד מחליש במאבקי הכח פה; אבל לאט לאט היינו מגלים שהחברה עוסקת בעיקר במסכנות הנוטשים ובחיפוש עזרה להם, ונוטשת בקלות רבה מדי את המפלה וגם את שאלת מי צודק. הן זאת אשר ראינו בגירוש מגוש קטיף, הלא כן? (כשחברה פועלת לפי אינסטינקטים לא מושכלים, ובקצהַ מצויה קבוצה דעתנית, זו לעולם תמשוך את החברה אחריה, ואושרו החשאי של השמאל על מפלת המתנחלים היה מחלחל).

פירוש הדבר שבאמת לא רצח הילדים הקטנים הוא החמור, הלה יכול להיות מוצדק מזווית ראיה מסוימת ובנסיבות מסוימות. מה שחמור הוא זווית הראיה עצמה, האם זו שלנו ידה על העליונה או זו של צרינו. אם הצבור שלנו היה בטוח בדרכו, ובטוח בהגדרת ההתנגדות לה כעוול ורשע, כי אז הדיון ברכותם ותמימותם של הילדים היה נתפס לו כסטייה מן הנושא. היה טבעי בעיניו שהנלחם בו נלחם גם בילדיו, הלוא המה ממשיכי דרכו ולא יצורים ניטראליים, והיה עוד יותר טבעי בעיניו ללחום ולהעניש בלא הבט במי מאתנו פגעו אויבינו. אלא שכאמור, אנחנו כנראה לא ממש שם.

נחזור לשריפה בדומא. הקונצנזוס מבוהל. קלקלו לו את היתרון שעל רקע השוויון. כולנו לוחמים כל אחד לטובת עצמו, וחשבנו שאנחנו מוסריים יותר, עדינים יותר, סופרים יותר את זה שגם לשני יש סיפור משלו, והנה התברר שלא. גם לנו יש טיפוסים חד-צדדיים שרק טובת קבוצתם לנגד עיניהם (שהרי מי שמבין גם את הצדק של השני מקפיד לפגוע במידה, ומוציא את הקטנים ממעגל הדמים הלא-רציונאלי. אולי כשיגדלו העולם כבר יתפקח ולא יאולצו להשאב אליו). אם כן אנה אנו באים.

אולם מי שדמי ישראל יקרים לו, ומי שמזהה כי יש כאן מלחמה של עם בעם, של תרבות בתרבות ושל אמירה באמירה, הן אמור לשפוט את הענין בעיניים אחרות לגמרי. כשבאים לנקום את דמו של בן ישראל לא מחפשים איזון, מחפשים ייקור והעדפה ואומרים כי סוף העולם הוא כאשר הרע הצליח לגבור על הטוב; וכשמזהים שהמלחמה היא בעם ה' ולא ב"גוזלי אדמות" מקומיים מבינים שכאשר עם נלחם שותפות גם האמהות המחנכות את בניהם למסור את הנפש, שותפים גם הזקנים שנתנו בעבר דוגמא אישית, והמשיכו בזקנותם ללבות את מדורת השבט, ושותפים גם הילדים שלמענם נלחמים ושעתידים לשאת הלאה את לפיד המלחמה. הבא להשוות מוטיבציה למוטיבציה מרדד את מניעי המלחמה ומטמא את כל גבורת ישראל.

לפיכך היה ראוי שהצבור היודע על מה נלחמים לא ייסחף לשיח-להג התקשורתי על מחבלים יהודיים ועל שנאת זרים, ויגן על כבודה של הנקמה. אף מי שמצא צורך לגנות, אם אהבת ישראל ואמון בישראל בקרבו, הן היה משתמש בשפה אחרת לגמרי. האמנם אין זה ברור לכולנו שיהודים יראי ה' רחוקים מרציחה ומקלות דעת ביחס לחיי אדם כרחוק מזרח ממערב? האמנם אין זה ברור שה"עשבים השוטים" הפוכים מן האיסלאם הן במנעד הרגשות שלהם, הן באהבת האדם שלהם, הן בחלומות הגאולה שלהם? כל זה ברור לכל המיודד עם בני עמו, ולפיכך גם ברור ששפת הגינוי פשוט אינה רלוונטית ואינה מתייחסת למניעים שסביר שהיו מאחורי המעשים. היות שלא כך הם פני הדברים, אני שב ומסיק שהצבור אינו חי הנושא את עצמו, וחיותו מותנית באישורה של התרבות השוויונית שהסולמיות זרה לה בעצם, ושב ותוהה, כיצד נוכל לקוות לצמיחה אוטנטית ולפוריות (התלויה בקדושת הברית) בתוך עולם תורה שכזה.

ג

לאחר כל זאת לא אסתיר דעתי כי בפועל הנני מתנגד למעשים שנעשו, למרות הבנתי למניעיהם, ואפילו התפעלותי מעוז הרוח שבהם. מלחמה צריכה להתנהל בצורה מושכלת, וכל שכן שכך הוא במאבק אידאי. אינני אומר שאין שום שכל בפעולות אלימות, והנני מודע היטב לכך שלעתים הן זרז רב משמעות לתהליכים פנימיים. אפילו איני אומר בבטחון שבמקרים הללו לא כך הדבר, הן אני איני יודע כיצד נכון לפעול כדי לקדם את תודעת הברית והנאמנות לתורה וכיצד להפר את האיזון ה"קדוש" שבין דם לדם (שבינתיים מפיל חללים יהודים רבים, ושכבוד ישראל בו הוא כבר מזמן על התחתונה ואפילו לא זוכה לשוויון), ואם כן, מה לי כי אלין על מי שסובר שכן יודע מה לעשות?

בכל זאת דעתי נחרצת נגד המעשים, ודרך משל, הייתי מנסה לסכלם אם היה נודע לי מראש על תכנונם. זאת מפני שאני משוכנע שלא רק אני, אלא איש אינו יכול לדעת בבטחון ידיעה אמתית כיצד נכון לפעול. אמנם אי בהירות אינו פוטר מפעולה אבל אי בהירות מחייב ענווה. הן אינך האיכפתניק היחיד, וחבריך לדרך ולדאגה סוברים להפך. הם סוברים שזוהי התנהגות מזיקה, שאחרי טבח במצעד הגאווה פיהם של יראי ה' ייסתם מלהתנגד לכל הגאווה הזאת, ושאחרי שריפת בית על יושביו ידיהם של בוני הארץ ונוחלי גבעותיה תיקשרנה מלפעול, ובעיקר, שמלחמת דעות צריכה להתנהל בשפה של מלחמת דעות, של שכנוע ושיח, וכל זה זוכה לסיכול ממוקד על רקע פעולות שכאלה, ומי התיר לך להשען על בינתך ולהיות "חב לאחריני".

יתרה מזאת, לא רק שמעשים כאלה עלולים לפעול ההפך מכוונתם, ולהזיק היכן שסברו להועיל, אלא שאי-הוודאות בהצלחתם גם מטילה עליהם צל מוסרי כבד. אי אפשר לנתק כאן מוסר מתועלת. אם יש תועלת בשריפת בית על יושביו, וזו מצילה חיי ישראל ומוסיפה נקודות נצחון במלחמה, כי אז זהו מעשה ראוי גם מבחינה מוסרית, אבל אם לא, שבה ומתעוררת הטענה כי אלה הצאן מה חטאו

כדאי לעניין זה להשוות את דברי הרמב"ם על היחס לגויים בהלכות עבודה זרה לדבריו בהלכות מלכים. בהל' ע"ז (פר' י), לאחר שכתב שאין כורתים להם ברית, ואסור לספר בשבחם ולתת להם מתנת חינם וכו', כתב: "מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום אידם מפני דרכי שלום" וכו', וחתם: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות או בזמן שיד הגויים תקיפה, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו", וכו', עיין שם. משמע בבירור שכל יחס השלום אליהם הוא בדיעבד. והנה בהלכות מלכים (םרק י) חזר על חלק מהלכות אלה, אבל הפעם בסגנון קצת אחר: "אפילו הגויים ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. הרי נאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". מכאן משמע שדרכי שלום אין פירושן רק שיטה להסתדר מתוך חוסר ברירה, אלא שיש בהן משהו חיובי מלכתחילה.

נכון להסיק מכאן שבזמן שאפשר לשנות דברים בדרכי מלחמה ועימות נקראים אנו לעשות כן, אבל בזמן שלא, דוקא חוסר היכולת מחזיר אותנו אל טבענו האמתי והפשוט, ואל שאיפותיה הבסיסיות של התורה. כלומר, אם אין תועלת במלחמה חוזרת וניעורה מידת החסד הבסיסית. הגלות שקודם היוזמה והפעילות היא ההזדמנות לשקף את הגאולה בה יהיה העולם מתוקן.

על רקע האמור יובן יותר היחס אל מעשי הקנאות שלהבנתי לוקחים על עצמם לנתח את המציאות כברת-שינוי על ידי גווני מלחמה, בלא שיש להנחה זו בסיס מספיק רציני: אמנם איני בא לדון כאן שוגג, שהוא אפילו טועה בדבר מצוה כמזיד, ולהתייחס למעשה כאל רציחה ממש, אף אם לא הביא תועלת – קל וחומר מיחסי לחוטאי אוסלו המדומיינים שנתנו נשק ביד מבקשי נפשנו ובכל זאת לדעתי אין לדונם כרוצחים גמורים – ובכל זאת להתייחס בשוויון נפש לפגיעות שנראות מיותרות אי אפשר לי.

ואם ישאל השואל, כיצד ראוי לנהוג במצב מסופק? הן מסתבר שגם החולקים אינם בטוחים בדרכם, ושעל כל פנים ראוי שלא יבטחו בדעתם, ושב ואל תעשה זוהי טומאת העצלות והחדלון שמשתלשלת מטומאת המות? (כלומר, יטען הטוען, טוב לפעול לא נכון מאשר לא לפעול, טעויות עתידות לתקן עצמן ולעומתן חיבוק ידיים נוטה להתמשך לאין-סוף). לדעתי הנכון הוא שאיש לא יתיימר שכל האמת כיצד נכון לפעול מצויה אצלו, כי די ברור שזו התיימרות דמיונית, ושמתוך הענווה הזאת יפעלו באופן המוסכם על כולם או על רובם, לאחר הקשבה הדדית רחבה, מתוך תקוה כי אם נשתדל לפעול את המיטב כפי כוחנו הדל ודעתנו המצומצמת ישלח ה' ברכתו בדרך שנבור, "ותשועה ברוב יועץ".