זמרו למלכנו זמרו

הביקורת של דניאל שליט על הקלילות שמלווה בשנים האחרונות את פיוטי הימים הנוראים, בדרך שנוהגים לשיר אותם בבתי כנסת רבים, ועל החמצת הפגישה עם עומק הדין, נשמעת נכונה ומכוונת. נכונה מצד ההקשבה המדוייקת למילות הפיוטים, ומכוונת מצד רצינותה של האמת שבשמה היא באה.

אף על פי כן, אני מוצא לנכון להעלות כאן צד זכות על סגנון חדש זה, המשרה על ראש השנה מין חביבות לא מסוכנת ולא מסתכנת, ולוקח אותו למקומות "לא שערום אבותיכם".

ראש השנה הוא יום של המלכה. "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא", ומתבקש בפשטות שגם ההפך הוא הנכון, ומלכותא שרואים בארעא משקפת את מלכותא דרקיעא.

אימת הדין של דורות שעברו הייתה מעוגנת היטב בתרבותם ובסגנון חייהם הכללי. החברה היתה מאד היררכית והסמכות היתה סמכות, ויחסי היראה הם שליכדו את המערכת, בן ירא מאביו, תלמיד ממורהו, שוליה ממעבידו, אזרח מן הפקידות השלטת, ולעתים, ראש כל המערכת הזאת היה מלך רם ונישא שמפניו יראו הכל. באו לאדם כזה ואמרו לו: היראה האמתית צריכה להיות מופנית לה'. הוא זה שתביעותיו צודקות, הוא זה שאין להעביר עליו בקורת, הוא הבלתי-נודע באמת שקיים פער מהותי בינו ובין בשר ודם אנושי, ובעצם, גם כל היראה של בני אדם אלו מאלו מוצדקת בשורשה רק בגלל שאנו מכוונים את האדם לחבור אל מה שנשגב ממנו. כלומר, מהאב צריך לירא כי הוא מייצג את ה', מהמורה צריך לירא כי הוא מלמד את חכמת הדורות שיסדו אלו שהיו קרובים אל ה', ואפילו מהמעסיק צריך לירא כי הוא רואה תמונה שלמה וכוללת יותר, ובזה הוא קצת מתווך אל האחד שכולל כל.

והנה עתה, מה נותר מכל זה? כמעט מאומה. כמה ועד כמה הורים מפחידים את ילדיהם? כמה ועד כמה יש למורה יידע שהילד אינו נגיש אליו בלעדיו? כמה ועד כמה תלויה הפרנסה בימינו בשימוש ושימור מסורת של בעלי מלאכה המעבירים את המיומנות שלהם מדור לדור? ומי בעולם הפוליטי יכול להחליט באופן שיהיו חייבים לשמוע לו? ולמי יש תמונה כללית שלמה שכל הנעשה מתפרט ממנה?

כל זה מאד הצטמצם ונקלש, והנפש באופן טבעי אינה מכוונת להכנעה ולקבלת עול, ואפילו לא לאמון בסמכות, ואם כן, מאין תיוולד אימת הדין? רק מהסברים עד כמה אצל ה' הכל שונה מאשר אצל בשר ודם, ואצלו ממשיך להתקיים פער אמתי בינו ובין ברואיו? גם אם מצד האמת זה המצב, סוף סוף מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וקשה לעצב שמים שאין להם בסיס או השתקפות בארץ.

לכן, לדעתי, קשה לבוא בטענות על פגימת הרצינות שביום זה.

אלא שקלקלתנו היא תקנתנו. מלכותא דארעא של ימינו מיוסדת על הרבה אומץ ויוזמה והתחדשות, ובמידה רבה האומץ אף מחליף את המאמץ. אומץ, כידוע, מלווה בקצת קלות דעת. שמא נצליח להמליך את מלכותא דרקיעא עלינו באווירה דומה לזו שהיתה בהמלכה השניה של שאול, בו ההתעוררות של העם הולידה את הזמנתו של שמואל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי הוי' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי הוי' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד.

ניזכר אז לפני ה' ככאלו שמתגעגעים לדבר יקר מאד, שכל שפע ההווה ומנעמיו אינם נתפסים להם כתחליף, ככאלו שמכניסים עצמם להרפתקת המלכתו למרות כל הבטחון היחסי שמספקת החברה האזרחית, וככאלו שחווים כי תיקון אמתי קשור בתיקון העולם כולו וביציאה מהסתגלות למציאות חלקית.

זמרו אלקים זמרו, זמרו למלכנו זמרו.