"קרית ארבע אבד משׂושׂך"

בשבת האחרונה, כשהבת שלי חזרה מ"התהילים של אשר" (שאשר עשה כל שבת) כשהיא וכל שאר הילדים עמוסי ממתקים, היא אמרה: "אני לא יודעת מה קרה השבת לאשר, תמיד הוא מחלק ומחלק אך השבת הוא הגזים, הוא חילק בכמויות". הייתכן שידע שזו השבת האחרונה? תמיד הוא היה מצוייד בממתקים בכיסים לחלק לילדים. לכן השבת הוא צייד אותם בממתקים כי הוא כבר לא יחזור שוב, עד בא העת. "התהילים של אשר" הם שם דבר. בשש השנים האחרונות לא פיספס שבת, כולם באים - מגיל שנה ועד גיל שלש עשרה.

תמיד היה אומר - "הילדים שלכם נותנים לי כח, הם מקור הכח שלי". כשהוא ראה את התינוק הקטן שלנו, בן חמישה חודשים, אמר: "זה הקטן תשמור עליו, תגדל אותו שיהיה לי קליינטורה"...

על משה רבינו כתוב: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום"' אך על אהרון כתוב: "ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל". אתם יודעים מה זה כל בית ישראל? אני אספר לכם: כשהגעתי הביתה וסיפרתי לילדים' ילדה בת שלש וארבע ושש ועשר ושלש עשרה וחמש עשרה, אמרתי להם ילדים יקרים שלי אתם יודעים, אשר חסנו נהרג על ידי בני עוולה. אשר חסנו יותר לא יעשה לכם תהילים. אשר חסנו יותר לא יחלק לכם ממתקים. את הסבא השלישי שלכם, של כל ילדי החרסינה שכל כך אהבתם לא תראו יותר מתהלך ברחובות השכונה ומחלק ממתקים. כל הילדים מגיל שלש ועד גיל חמש עשרה כולם התחילו לבכות! זה - "ויבכו אותו כל בית ישראל", לא רק מבוגרים, לא רק נשים ולא רק ילדים - אפילו תינוקות, כולם!

אשר לא היה רב, הוא היה יהודי עם לב חם מלא אהבת ישראל, מלא מידת חסד ומלא שמחת חיים, שמחה מדבקת.

איזה לב היה ליהודי הזה, איזו אהבה, איזו נתינה. כמה היה מלא בשמחה - הולך ושמח. לא פוחד משום דבר. כמה רצון לעזור היה לו, לפעמים היה מגיע עם ארגז מלא סלטים ומביא לי, אין לי מושג מאיפה. "אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה" אמרתי לו, "תחלק" הוא ענה, "למה רק אני צריך לחלק, אתה יכול גם".

לפני שבוע פגשתי אותו לפני מעמד 'הקהל' שעשו בקריית ארבע, היה לו ברכב ערימות של שקיות משולשות. "מה זה אשר?", שאלתי. הוא ענה בזעזוע: "שמעתי מה רוצים להביא לילדים למעמד ה'הקהל', שקיות עלובות (על פי הסטנדרטים של אשר כמובן), אמרתי - 'לא יקום ולא יהיה, אני אארגן לכם את השקיות'". הלך וקנה שקיות ומילא אותם כל טוב.

כמה היה משקיע בישיבת קיץ של הילדים. ערב אחד, אחרי השיעור, היה מכין להם פלאפל. היה מביא ציוד של מסעדה ופותח מסעדה לערב אחד בשביל הילדים. ערב שני פיצות וערב אחר כך נקניקיות בלחמניות ופיתות בטאבון וכמובן תמיד שקיות הטרופית. הכל עם מאור פנים ושמחה בלתי פוסקת.

השנה פגשתי אותו לפני ישיבת הקיץ, הוא אמר לי "מה אתה אומר? מה עוד אני יכול לעשות בשביל הילדים? מה ישמח אותם?". אז הוא גילה לי כממתיק סוד: "אני הולך לקחת אותם לקייקים ולפיינטבול. השנה יהיה יותר משנה שעברה, בטיול של השנה אני אשמח אותם, הם יהיו בהלם, יהיה שווה! תגיד לבן שלך שיבוא". אם ביום אחד אחד הילדים לא היה מגיע, למרות שהיו שלושים ארבעים ילדים הוא שם לב ואמר לי בצער: "מה קרה? למה הבן שלך לא בא? תגיד לו שיבוא, תגיד לו שכדאי לו". הוא גם ידע לדרוש מהם משמעת ורצינות ולשתף עוד ועוד אנשים בעשייה שלו, להתרים את מי שצריך.

בסוכות פגשתי אותו, הוא אמר לי בצחוק: "רבתי עם אשתי, אמרתי לה 'אני הולך עם הילדים. אני עוזב את הבית' ועזבתי את הבית לשבוע לסוכה"... עוד הוסיף בבת צחוק "התקשר אלי חבר, אמר לי 'אני רוצה לבוא אליך, אתה בבית?', אמרתי לו - 'לא, עזבתי את הבית, אני בסוכה". ככה היה תמיד, אהב לצחוק ולהציג את החיים בשובבות.

בשמחת בית השואבה, בפורים ובכל מיני הזדמנויות היה מארגן מסיבות וריקודים מלאי שמחה והתלהבות, אוסף את כל הילדים ומרקיד ומשמח ברחובה של עיר. כמובן דאג שאף אחד לא יקופח. פרסים, משרוקיות, משקפיים, צמידים זוהרים, שערות סבתא ועוד כהנה וכהנה הפתעות.

לפני חודש בתנו בת השלש ראתה אותו עובר והלכה אחריו בתקווה לקבל סוכריה. הוא היה באמצע דיון סוער, כדרכו, מלא התלהבות. היא הלכה לצידו והמתינה שיבחין בה, אך הוא לא הבחין בה. היא המשיכה לעמוד לידו. בעקבות קריאותיה של אמא שלה הוא שם לב שהיא עומדת לצידו. מיד חפן מכיסו סוכריות ואמר כמתנצל - "אני מצטער, לא שמתי לב, היא מחכה לי", נתן לה סוכריה ושיחרר אותה בשמחה לביתה.

חיגרי שק קרית ארבע וכל בית ישראל כי אבד ממך משושך, כנראה שלמעלה בשמיים הקב"ה צריך מישהו שישמח את כל היהודים שנקטפו בדמי ימיהם. שיכניס להם חדווה.

ה' יקום דמו