מ'קמפיין השתולים' אני לא ממש מתלהב

תחקיר 'עובדה', קמפיין השתולים של 'אם תרצו' וכל הפטריוטיות שאופפת אותנו בימים אלה מחזירים לרבים איזו תקווה שאבדה. כאילו חזרנו לשפיות שקצת נשכחה פה במדינה. נראה לרגע שרכבת ה'פוסטיות' – פוסט-מודרניזם, פוסט-ציונות ופוסט-נורמליות – עצרה, או לפחות האטה קצת את הדהירה אל הלא-נודע.

סוף סוף קמים אנשים ומתמסרים לחזון בגאווה, הם אינם נכנעים לדת הליברליזם ומשיבים מלחמה שערה נגד כל מיני רעות חולות. כבר הרבה זמן שכמעט והיה נראה לנו נורמלי שארגונים אנטי ישראליים מממנים פעילויות של ארגונים בתוך ישראל, הנה ברוך השם קמו כמה חבר'ה נורמלים והזכירו לנו שפטריוטיות היא לא מילה גסה. קצת חזר לנו הצבע ללחיים.

אז סליחה שאני הורס את האווירה, אבל אני לא ממש מתלהב מזה. משהו בפטריוטיות הזו נראה לי לגמרי לא מבורר, וחמור מכך – משמש כחרב פיפיות נגד הרבה דברים טובים ויפים שיהודים עושים.

כשההתמסרות מופנית למדינה ולא לעם ישראל באופן ישיר – יש פה בעיה.

הערך האמתי של מדינת ישראל, ואת זה אני אומר לשיטת אלה שמאוד מעריכים ומוקירים אותה, הוא היותה מדינת העם היהודי. אמנם, במשך השנים מאז שקמה הולכת ונטמעת במערכות השלטון ובציבור האווירה שלא עם ישראל הוא הריבון על המדינה אלא אזרחי ישראל כולם. המדינה לא נועדה לשרת את העם היהודי ולסייע בהגשמת מטרותיו אלא לשרת את כלל אזרחיה – יהודים וגוים כאחד. רובי ריבלין נשיאנו אמר את זה, כצפוי, הכי טוב: "יש היום בישראל ארבע קבוצות שמרכיבות את הפאזל הישראלי: חילונים, חרדים, ערבים ודתיים" – ציטוט כמעט מדויק מנאום שנשא בשנים האחרונות.

התהליכים האלה לא עצרו במחסום שבין השמאל לימין הפוליטי בישראל וגם לא בין חילונים לדתיים. ההערכה הרבה שנרכשה למדינה בקרב הציבור הלאומי הפכה להיות דבר שעומד בפני עצמו. ההתמסרות וההערצה למדינה לא יונקות עוד את כוחן מהמושגים הפשוטים של אהבת ישראל – באשר המדינה מגבשת את עם ישראל ומסייעת לו למימוש חזונו - אלא התמסרות לממסד כדבר בפני עצמו.

כך נוצר מצב שמה שמפריע לפטריוט הלאומי הממוצע בתהליכי הפיכת המדינה ל'מדינת כל אזרחיה' – המושג הידוע לשמצה – זה בעיקר הניסיון להעניק שוויון זכויות ושותפות בריבונות למי שאינו אוהד ומסור למדינה, אותו ערבי מואדי ערה שמסתיר מחבלים בחצר ביתו ומזוהה עם "העם הפלסטיני". כל גוי אחר שמשדר ופועל מתוך נאמנות למדינה יתכבד וישב אתנו יחד בכנסת ויזכה לצ'אפחות חבריות והכי חשוב – גם הוא 'אח' של בנט.

קצת בשביל להמחיש: זוכרים את 'אם תרצו' ממקודם? אחד מתחומי הפעולה המרכזיים שלהם הוא עידוד גיוס לצה"ל של "בני העדה הנוצרית". אולי מדובר בתחום שולי יחסית לכלל הפעילות של ארגוני הימין הלאומיים, אבל זו בהחלט דוגמא שמלמדת הרבה מאוד על הראש: כל מי שמרגיש חלק מהמדינה ועוזר לה להתקיים – תפאד'ל.

אם ניזכר רגע בתפקיד האמתי של מדינה ביחס לעם-לריבון, בודאי כשמדובר במדינת העם היהודי, הדילוג הקליל הזה מעל השאלות הפשוטות והמתבקשות הללו יהיה לפתע מאוד בעייתי.

נחזור ל'קמפיין השתולים': מכירים את בנט שצועק יחד עם החברים שלו שהוא ציוני גאה והוא לא מפחד להתנגד ולהילחם ב'שוברים שתיקה וב'בצלם'? זה אותו בנט שתומך במלחמת חורמה בנוער הגבעות כי, לטענתו, הם רוצים 'למוטט את המדינה'. זה לא סתם אותו אדם, זו אותה שיטה ואותה אידיאולוגיה.

מי שנלחם ב'שוברים שתיקה' וב'תעאיוש' בגלל שהם נלחמים במדינה, יילחם גם בנוער הגבעות שנלחמים (עאלק) במדינה. החריפות והגאווה הפטריוטית במאבק מול השמאל הקיצוני זו אותה הפטריוטיות שמופנית כלפי נערים שמרגישים ניכור למדינה ולמוסדותיה.

כן. גם אני מתנגד בחריפות ל'שוברים שתיקה' ובעד להלחם בעזרא נאווי וחביריו, אבל לא בגלל שהם פוגעים במדינה אלא כי הם פוגעים ביהודים. הם משרתים ארגונים בינלאומיים אנטי-יהודים ולא אנטי-ישראלים.

ההבדל אולי נראה כחוט השערה, אבל משהו בסמיכות שבין פרשת העינויים לקמפיין השתולים שם זום מאוד מאסיבי על השערה הזו. כבר אי אפשר להתעלם ממנה.