הזכרון עודנו צרוב בלבי, ועודנו חרות על נשמתם.
אין זו עוד אחת מהפרשות, זוהי פרשת קו מים.
זוכר אני את אלפי האנשים שגדשו את הרחובות, צעקו, ללא הועיל.
יוצאים, מבקשים, שואלים – אולי יחוס? אולי ירחם? מקווים שלא אבד מהם צלם אנוש.
אבל הם חצו את הקוים, מבחינתם "כל הקרוב לטמא – טמא" וכל האמצעים כשרים.
זה לא כמו אנטלנה שהם הרגישו מאויימים בתחילת דרכם,
גם אין זה דומה ל"שמפניה" בזמן שהשמאל קרב לקיצו ונבהל,
אימה ופחד אחזו את בשרם בשעה שאחזו בשוט העינויים.
פחד מהחיים עצמם, פחד ממחשבה עצמאית, פחד מהרצון לשנות.
היכן עובר הגבול בין אוייב לאוהב? צעקו ההמונים, אך אין קול ואין קשב.
אל תפריעו לגוף החזק בעולם בפרשיית ההמשך לקו 300,
ואם צריך – כל האמצעים כשרים, גם לעצור חתן מחופתו.
הזכרון עודנו צורב על בשרי כיצד אנשים "משלנו" שהגיעו "לשם" נהיו "איתם".
פתאום הם מבינים, מכילים, את שהצבור מסרב לשמוע ולהאמין.
כשהגב של חברנו נמתח, הלב שלהם נסתם ונאטם.
הם מבינים, משתפים פעולה, ידם אוחזת ביד המענים.
אז קו 300 ממשיך והערפל עוטה, הפרטים חסויים והדלתיים סגורות.
אבל הלב היהודי פתוח ופצוע, מסרב לשכוח.
הניצנים עוד יגיעו, והפרחים יפרחו, כמו שמהפרק האפל הקודם שלהם
גדל צבור של סרבני גיוס שמבין כי מהם לא תבוא הישועה.
עודני זוכר כיצד אמר לי חבר, שגדל בלב הצבור הדתי, כי מאז למילואים יפסיק ללכת
ובתפילה לשלומם – לא שהוא מתנגד – הוא רק לא מבין למה לעמוד.
השאלה כעת, שלש שנים מאז, מה אנו עושים:
נותנים להם לשטות בנו ומדחיקים את פרשת קו המים,
או שאנו זוכרים שיש לנו אח בכלא פצוע וזב דם, פיזית ונפשית,
שמחכה לגאולתו, גאולת עמנו, גאולת שפיות מחשבתנו?
אם אנשים אחים אנחנו – לא עת לחשות!
עת לעשות לה' 5 ו' כסלו תשע"ט 09:32 רוני ציון
"ואלוקים יבקש את הנרדף" ( קהלת ג') 4 ה' כסלו תשע"ט 10:54 Pink1
צודק!!! 3 ב' כסלו תשע"ט 18:37 יהודיה
סתם עשיתם מהסיפור הזה עניין 2 א' כסלו תשע"ט 06:59 אליאור
התוצאות ד' כסלו תשע"ט 12:34 טענה של עיוות מוסרי
כי גם אם הוא עשה זאת ד' כסלו תשע"ט 00:00 יהודי
חשוב מאוד 1 ל' חשון תשע"ט 12:49 יהושע