בין חירות לעצמאות - שנת תר"פ

חג המצות של שנת תר"פ, היה זהה לחג המצות תשע"ו. גם הוא חל בשבת, ראשון בשבוע היה ראשון של חול המועד, ושביעי של פסח חל ביום שישי. אלא שהבדלים נשכחים מפרידים בין קווי הדמיון, בהפרש של תשעים ושש שנים.

ביום הראשון של חג המצות (4 באפריל 1920), התחילו פרעות ביהודי בירושלים, שנמשכו בכל הארץ, וכונו בשם פרעות תר"פ. 'אידבח אל יהוד' הייתה סיסמא שגורה וידועה, שמילאה את חול המועד במשך ארבעה ימים באותה שנה. שבעה יהודים נרצחו בירושלים וכמאתיים נפצעו, מלבד רכוש שהושחת, בתי כנסת שנשרפו, מקרי אונס ופרעות נוספים.

לפרעות האלה יש לצרף גם את פרעות תל חי שאירעו חודש קודם. בפורים תר"פ (יא אדר 1 במרץ 1920), הותקפה הנקודה היהודית הצפונית על ידי פורעים בדואים-ערבים, שהרגו את יוסף טרומפלדור וחמישה מחבריו. האמירה האלמותית 'טוב למות בעד ארצנו', נחרטה למרגלות האריה השואג, ותהדהד כאריה עליון השואג על נווהו, במשמרות הלילה של הגלות המתחסלת, לגבורה יהודית המחרפת את הנפש על הארץ ויישובה.

המפעים ומפליא הוא, איך סובב מסובב הסיבות את האירועים של שנת תר"פ. ימים ספורים לאחר הפרעות, התכנסה וועידה בינלאומית בסן רמו שבאיטליה, כדי לקבוע את עתיד האזור לאחר מלחמת העולם הראשונה. בראש חודש אייר (19 באפריל) התחילו דיוני הוועידה שנמשכו חמישה ימים, עד שבת פרשת אחרי מות-קדושים, שבה הוחלט למסור את השלטון על ארץ ישראל לידי המנדט הבריטי.

להתכנסות הזאת בסן רמו קדם הסכם סייקס פיקו. ארבע שנים קודם, בי"ג אייר תרע"ו (16 מאי 1916), נחתם הסכם מדיני אנגלי-צרפתי בין נציגי המדינות סייקס ופיקו, על קביעת השליטה של המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית המובסת, עוד קודם שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. הוסכם שארץ ישראל תתחלק בין האנגלים לצרפתים, כמו שעל כל המזרח התיכון ימתחו קוויי גבולות לקביעת סדר חדש, במקום האימפריה המתמוטטת.

'אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים', הוא שיר 'דיינו' של ליל הסדר. אך 'אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה', הוא שיר 'דיינו' ליום העצמאות. אירועי פסח תר"פ היו לשונות של גאולה. אין הבדל בין 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', להוצאתי אתכם מתחת סבלות העול העות'מאני. 'והבאתי אתכם אל הארץ' עם יהושע בן נון, כמוהו כהבאתי אתכם אל הארץ עם עזרא ונחמיה ועם חובבי ציון, הבילויים, הרצל, בן גוריון, או באוניה 'רוסלאן' עם 700 עולים שהגיעה לחופי יפו בחנוכה תר"פ.

איילת השחר מבקעת ארבל, מאירה את הדרך לארץ ישראל. מיליוני יהודים החיים היום בארץ, הם האור הגדול שזרח אחרי עלות השחר, וההבנה של ר' חייא על גאולת דורות של קמעא קמעא (ירושלמי ברכות א,א). ארבע כוסות יין בליל הסדר, מלמדות את ההדרגה הגאולית ההולכת ומתחזקת לעינינו. השלביות האיטית כאיילת שחר, היא תהליך שהתחיל במצרים, נמשך בשושן ועולה לארץ ישראל. אך ההפצעה החיוורת בארבל, ממתינה לזריחת השמש המהירה.

הגאולה המצרית החלה בהדרגה והסתיימה בחיפזון. עשר מכות בשנים עשר חודשים, היא איילת שחר שהיה צורך להתמודד עם קשייה. לא מן הנמנע שארבע חמישיות של בני ישראל שסירבו לצאת ממצרים, היו רוב העם שהבין שמניסי המכות לא תצא כל תועלת. הרי אם רצון ה' בהוצאת העם, עשר מכות אינן ההוכחה לזה. אפשר להוציא את העם במכה אחת, ואפילו בדיבור.

כל ביטוי של אמונה לא נאמר במשך שנה תמימה של עשר מכות. רק על הים מזכירה התורה את 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ניסים אינם ערובה לאמונה. יש ללמוד את תוכנית השלבים המצרית, להוסיף לה את תוכנית השלבים משושן, ולפרוש מעליהן את איילת השחר בבקעת ארבל, ולהבין שכך היא גאולתם של ישראל, 'תחילה קמעא קמעא וככל שהיא רבה היא רבה והולכת'.

'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ולראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים, מקבל משמעות מיוחדת, כמעט מאה שנה לאחר פסח תר"פ. פסיעות הגאולה הארצישראלית המתחדשת בעליה השלישית, מאירה את הדרך המתחילה בחושך, ממשיכה באפילה, מחווירה באיילת השחר וזורחת באור הגדול של בניין ארץ ישראל וירושלים.

טוב לחיות בעד ארצנו. טוב לראות את גאולתנו. טוב להיות שותפים לתהליך הבונה את הארץ ואת העם. וטוב לראות את ירושלים מתכוננת לבניין בית הבחירה. 'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו'.