לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים / וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך / אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ, כתב רבי יהודה הלוי בשירו 'ציון הלא תשאלי'. הגוף שלו היה כינור, אך הנימים שלו היו מיתרי כיסופים לאור שיזרח על ציון. על 'שיבת שבותך' הוא היה יכול רק לחלום. כשפרש ערבי רמס אותו ליד הכותל המערבי, הוא ראה רק את 'עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה'. זה לקח מאות שנים. דורות חלמו על 'שיבת שבותך', אך אנחנו זכינו. היינו כחולמים כששב ה' את שבותנו כאפיקים בנגב. זכינו לראות את שיבת ציון ואף לחוות את שיבת ירושלים.
'ארץ ציון וירושלים' היא ארץ ישראל ובית המקדש, היא יום העצמאות ויום ירושלים. ציון היא הביטוי הלאומי קיומי גופני, וירושלים היא הביטוי הרוחני של הקדושה המתגלית בארציות. ציוני הוא העולה לארץ, נדבק ברגביה ומוסר נפשו עליה. ירושלמי הוא הבונה קומה שניה על הקומה הראשונה. "ואולך אתכם קוממיות", הן שתי קומות זו מעל זו, קומת ציון ציונית ולאומית, ומעליה קומת ירושלים של תורה ומקדש.
נעמי שמר קוננה אף היא 'איכה יבשו בורות המים' וכיכר השוק הריקה בעיר העתיקה, עוד קודם המלחמה לשחרור העיר. אך היא גם זכתה לכתוב את שיר הנצח על אלפי שמשות הזורחות במערות, ועל שופר הקורא בהר הבית. היא השכילה להפיח חיים במילותיו של רבי יהודה הלוי ושרה: 'ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור / הלא לכל שירייך אני כינור'.
יש קשר בין שופר קורא בהר הבית לשופר המריע בהר סיני. שופר הקורא בהר הבית מקדים את השופר בסיני, וחל באותו יום בשבוע. שופר הקורא בהר הבית הוא שופר של עקדה, ששב להישמע בירושלים הבנויה. שופר של עקדה הנשמע בהר סיני (רש"י שמות יט), מוקדם בלוח השנה ונשמע בהר הבית. ללמדנו שלפני ששבים להר הבית עם תורה, יש לשמוע שופר של מסירות נפש. לא יכולים להגיע להר סיני לפני שמגיעים להר המוריה תחילה.
זהב וכסף ונחושת של משכן ומקדש, נפרשים על כיפותיה גגותיה וצריחיה של ירושלים. אך שמר שרה על ירושלים של אור. היא הבינה ששתי תכונות לאור: גלוי ונסתר. הגלוי הוא הארה של זיו, במיוחד בחודש זיו, והנסתר הוא סוד של רז (גימטריא אור), שיש למצוא ולגלות אותו. הגילוי הירושלמי מסתיר את ההופעה השלמה של העיר שחוברה לה יחדיו.
שמה של העיר מחבר יראה ושלום (בראשית רבה לו,י). תרכובת של שני שמות המאחדים את השם, שהעניקו לה אברהם בעקדה ומלכי צדק מלך שלם. אך לפלא הוא שבכל ההופעות של שם העיר במקרא (להוציא ירמיהו כו,יח), נכתב שמה כשחיריק מפריד בין הלמ"ד למ"ם ללא האות יו"ד. להורות שיש הבדל בין הכתיב ירושלם לקרי ירושלים. איזה רז מסתיר האור הזה?
הסיומת 'אַיִם' במילות הלשון העברית, מורה על הכפלה, כמו מכנסַיִם, אופנַיִם, משקפַיִם, עינַיִם, ידַיִם וכדומות. רגל ועוד רגל הן רגלַיִם, כמו שנקודה ועוד נקודה הן נקודתַיִם. נמצא שירושלים היא הכפלה שמאחדת שתי הופעות. אפשר שהחיבור הוא בין יראה ושלום, אך אפשר שהחיבור הוא בין שני חלקי העיר. דוד המלך בתהילותיו (קכב) פירש: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". הוא הבין שהשם ירושלים מורה על חיבור ואחדות של שני חלקי העיר.
ר' יוחנן אכן פירש כך את דבריו (תענית ה): "אמר הקב"ה, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין. דכתיב 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'". לדבריו מסתיר האור הגלוי של ירושלים את הרז השמימי. ירושלים של מעלה מחוברת היא לירושלים של מטה. ירושלים היא כפילות של חיבור בין תחתונים לעליונים. אך דבר ה' ברור ותקיף: להופעה הרוחנית העליונה של ירושלים, דרושה הארה של ירושלים התחתונה.
גשר המיתרים למטה דרוש להארה העליונה. רכבת מהירה מתל אביב לירושלים דרושה להשראת השכינה בירושלים העליונה. קשה להאמין. התשתית הארצית קודמת לעולמות העליונים. זוהי זריחה ירושלמית לעיני כל העמים, שיכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך. רק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ביום שבו יהפך הכס שהחסיר עמלק, לכסא מלך מלכי המלכים בירושלים. בעת ההיא מנבא ירמיהו (ג), יקראו לירושלים כסא ה'.
יעקב גילה את הרז הזה הרבה קודם. המראה הנבואי של 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', מתפרש על ידו בהקיצו משנתו: "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". בית אלוקים במקום הזה, מכוון כנגד שער השמים. הסולם הזה מחבר בין בית המקדש שלמטה לבית המקדש שלמעלה. "מקדש ה' כוננו ידיך" הוא שירה על הים, המחברת בין תחתונים לעליונים במקום אשר יבחר ה'. את החיבור הזה עושה החיריק בין אותיות השם, ומוסיף לה את היו"ד הנסתרת המורה על מעין עולם הבא.
בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה (רש"י בראשית כח), וירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וארץ ישראל של מטה מכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה. ללמדנו שההופעות הארציות הן רק הגילוי החיצוני של ההופעות הרוחניות, הבאות בשמה של העיר. את החיבור הזה אי אפשר לנתק. זוהי כפילות של גוף ונשמה, של גלוי ונסתר בין גשמי לרוחני.
הכינור הירושלמי מנגן על שמונה נימים המחברים את השבע לשמונה. זוהי ההקדמה של שבע שבתות ליום השמיני של יום החמישים. ניגון הגאולה 'למנצח על השמינית' כבר החל. התזמורת כבר מנגנת: "בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.. פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו). שופר של עקדה שהגיע לסיני מכין את הר המוריה להתגלות הגדולה. מה שהיה בסיני לעיני בני ישראל, יתגלה לעיני כל יושבי תבל בהר המוריה. בואו נצטרף למנגינה. הביאו את הכינורות. נגנו את האור הגדול של השם הצורב את השפתים כנשיקת שרף. אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב.
בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזת ירושלים שלו. ירושלים אינה עיר, היא לב. אנחנו הנימים של ירושלים. אנחנו הכינורות שעליהם נמשכת קשתה של ירושלים. ירושלים בתוכנו, ואנחנו בתוכה. קומו ונעלה ציון. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. שאלו שלום ירושלים. למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. שלום המתחבר ליראה, והבונה את בית אלוקים לגילוי העליון שיאיר על ציון.
