טמנו אותו. הרב חנוך בן פזי היה המחנך. היה לו ראש של חינוך עשרים וארבע שעות ביממה. נועם ועדינות של הליכות ושל דיבור, העצימו את השפעתו על הנוער. היכולות הארגוניות והנפשיות שלו, וההתמודדות עם אינספור בעיות חינוכיות, העמיסו עליו מטען כבד שלא הורגש כלפי חוץ. דרך של תורה ועבודה, עם חזון של אמונה ויראת שמים, אמפתיה וסובלנות, אכפתיות וקירוב, הפכו אותו למי שהקב"ה הפקיד בידיו באהבה נשמות להכוונה ולהדרכה.
הוא ידע ליישם בחייו את הדרכתו המרובעת של הלל: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. חיפשתי ומצאתי את מי שהצליח לחיות ולהעניק מהרוח של הלל הזקן, על פי תורתו של הכהן הגדול המברך את עמו ישראל באהבה, זה היה הרב חנוך בן פזי. פז של חן חינוכי איננו כי לקח אותו אלוקים. אך המורשת שלו והדרך שלו, הדוגמא והסמל לעבודה של חינוך במאמצים בלתי פוסקים של חיים וחיות, נשארה מוארת ומכוונת, טהורה ומקודשת.
היחיד מבין כל אנשי המקרא שצויין יום פטירתו, היה אהרון הכהן ובפרשת השבוע. יותר מזה. ארבעים ושניים המסעות ממצרים לירושלים, מסכמים בתמציתיות ויסעו ויחנו, ללא כל פרט מזהה וללא כל התרחשות שאירעה באותו מקום. לא קריעת ים סוף, לא מן מהשמים, לא מים מהסלע, ולא הופעת ה' על הר סיני, מלבד מותו של אהרון בהר ההר. גם הידיעה הזאת כבר נמסרה בפרשת חוקת, אך כאן היא מפרטת גיל, ותאריך. אין לך פרשה בתורה שהתאריך המצוין בה הוא התאריך שהיא נקראת בצבור. פרשת מסעי תיקרא תמיד בשבוע שחל בו הראשון לחודש החמישי.
הרב חנוך בן פזי עלה להר ההר כאהרון הכהן, ומסר את נשמתו ליוצרה אחרי עשרות שנים של הליכה בדרכו של אהרון, על פי המלצתו של הלל הזקן. הא היה תלמידו המובהק של אהרון, עד שהיה מי שאמר שהאי גברא רבה היה נטול כישלונות חינוכיים. את הכל עשה יפה בעיתו ודרכו המושלמת זכתה לכותרת: אצל הרב בן פזי זה לא היה קורה. מסעות בני ישראל במדבר הן תחנות חייו של הרב בן פזי, בשתי המגמות הבאות ברש"י.
על השאלה מפני מה סיכמה לנו התורה את מקומות החניה של בני ישראל במדבר, מביא רש"י (שיום פקודתו התשע מאות ואחת עשרה חל בעשרים ותשעה בתמוז) שתי שיטות, אחת של רבי משה הדרשן והשניה של רבי תנחומא. ראשונה לגלות את חסדי ה' על ישראל, ושניה תזכורת לאירועי המסע הארוך. את שתי השיטות גילה הרב בן פזי בחייו. הוא הצליח להנחיל לנוער ולבוגרים את חסדי ה' עלינו, ואת האמונה שלנו בהשגחתו ואהבתו. אך הוא הצליח גם לזכור ולהזכיר את התהליך שעברנו עד שהגענו אל היעד.
אפשר ששתי ההסתכלויות האלה הם החיים שלנו, היעד והתהליך. רש"י מגדיר את תפקידו של החינוך בפירושו לכתוב על אברהם "וירק את חניכיו". ואלו דבריו: "התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה". ההתחלה היא היעד והמגמה של הדבר. כבר בתחילה יש לראות ולהבין מהי המגמה. אך יש גם עתיד. לא תמיד ההתחלה וההמשך הולכים באותו מסלול. רש"י מלמד על דרך שאינה סוטה מתחילתה עד סופה. זה חינוך זה מחנך וזה לא פחות חניך. את האומנות הזאת לימד הרב חנוך בן פזי.
ויבכו את אהרון כל בית ישראל מספרת התורה. המנהיג הזה לא קנה לו מתנגדים. כל בית ישראל הם אנשים נשים וטף. היכולת לברך את עמו ישראל באהבה יומיומית, ולהביא שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, החזירה לו אהבה של כל העם. האיש שהצליח ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד והפך להיות איש רוח, היה מנהיג של כולם ולא של רובם. מאהרון הכהן נטל הרב בן פזי את מנהיגותו. רוחו, חזונו, חינוכו, אהבתו, נעימותו, סבלנותו ומסירות נפשו, תהיינה התוואי והכיוון לדרכנו.
