אהבת ישראל ואהבת האדם

בתורה יש מצוות עשה לאהוב כל יהודי שנאמר "ואהבת לרעך-כמוך". יש עוד המון מצוות שמהתבוננות בהן עולה הערך הנשגב של אהבת ישראל. בנוסף לכך יש משנה במסכת אבות בה כתוב: "חביב אדם שנברא בצלם...". ממשנה זו אנו לומדים לכאורה שעלינו לחבב את כל בני האדם וישנן עוד כמה מצוות שמהתבוננות בהן ניתן להבין ערך זה של אהבת האדם כמו למשל: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך...".

אם כן עולה שיש לנו מצוה מפורשת לאהוב כל יהודי ואילו לאהוב כל אדם זה ערך חשוב אך אינו מצוה. אנסה להסביר מדוע ה' ציווה עלינו דווקא כך.

מצוות אהבת ישראל דורשת לאהוב מישהו אחר כמו שאני אוהב את עצמי ולדאוג לו כמו שהייתי רוצה שידאגו לי. זה רף ממש גבוה של אהבה. לא מדובר רק בדאגה לאחר אלא גם באהבה בלב ובמעשים. זו מצוה עם הרבה חום שמוציאה את היהודי מעיסוק עם עצמו לעיסוק עם הזולת [ועם הבורא, שהרי אני אוהב את בניו ובמובן מסוים זה ביטוי של אהבתי אליו]. בעצם, ככל שנתחזק ונרבה באהבת ישראל כך תרבה האהבה והחום ביננו וממילא זה מקרין טוב עלינו ועל כל הבריאה.

מתוך מצוה זו אנו מגיעים גם לערך של אהבת האדם. אנו לא מסתפקים באהבת היהודים ובטובתם ואנו חפצים להיטיב עם כל הבריאה. כך זה גם במשנה שיש לה הדרגה של אהבה. יש אהבה בסיסית - "חביב אדם..." אך יש אהבה פנימית יותר - אהבת ישראל - "חביבין ישראל...". אם נתעצם עם אהבת ישראל אז אהבתנו לכל אדם תהיה מאוזנת, בריאה ומועילה לעולם כולו.

לעומת זאת מה יקרה אם חלילה נסתפק באהבת האדם ולא נתרומם לאהבת ישראל?

אהבת האדם אינה מתיימרת לדאוג לזולת כמו שהיית רוצה שידאגו לך. בכלל, בתרבות המערב היחס אל האדם הוא קר, אתה לא חייב לאהוב אבל אסור לך לפגוע. "גם אם אתה שונא אסור לך לפגוע". כך אמנם אהבת האדם בעיקרון שומרת עלינו אך היא לא מרוממת אותנו ומוציאה אותנו מעצמנו. לעומת אהבת ישראל שכן פועלת כך.

באו נחשוב על הורה או בן זוג שמתוך התעצמות עם אהבת האדם ניגש לאהוב את בנובת זוגו: זו אהבה קרה ויבשה [ובמובן מסוים אפילו אינטרסנטית]. לעומת זאת אם אהבה זו נובעת מהתעצמות עם אהבת ישראל ועם הנשמה האלוקית ששורה בשנינו - זו אהבה עם חום, עם מפגש, עם קשר אמיתי.

עוד נקודה בהקשר האקטואלי: אם היינו עושים את המדרג נכון ודואגים כראוי ליהודים שבארץ לחייהם ולכל ענייניהם לפני שאנו רצים לדאוג לערבים שבארצנו, היינו מסוגלים להתמודד עם הטרור כראוי ולענ"ד אפילו למצוא פתרון מדיני אמיתי שהיה טוב ליהודים וממילא משדר שזו הארץ שלנו וטרור לא יעזור להם נגדנו.

לעומת זאת, אם אנו לא מסוגלים לדאוג קודם כל ליהודים והאינטרס היהודי והערבי מתערבבים לנו, מה הפלא שהטרור מקבל כל פעם תקוה שאולי עוד פעם הוא יעשה עלינו קופה? ניתן לראות זאת גם באירופה איך העולם הערבי חוגג על חשבון ה"אהבת אדם" הלא מאוזנת של האירופאים. אם "אהבת אדם" זו היתה מרבה שלום בעולם ובארץ ניחא, אך לצערנו כנראה שזה בדיוק להיפך.

אז מה אפשר לעשות? להתחזק באהבת ישראל עם חום וערבות הדדית ורק מתוך זה להגיע לאהבת האדם ולהביא לעולם כולו בשורה אמיתית של חירות ושלום.