לתקן מבפנים?

אחינו האהוב, הגיבור, היקר, אלאור אזריה, עדיין נתון למשיסה. הוא עדיין עומד למשפט, על ספסל הנאשמים. כולנו שומעים ורואים את הקושי הנורא שלו, של משפחתו. חייל עמד על משמרתו, והמערכת רודפת אותו עד חרמה. עדים לפיגועים יודעים לספר על היסוס, על חשש של החיילים לחתור למגע ולחסל את האויב. מי רוצה להסתבך עם המערכת הדורסנית? מדהים עד כמה מקרה אחד יכול לגלם בתוכו כל כך הרבה אבסורדים וטירוף שמסכנים את כולנו.

זוית חדשה ומרתקת שמתגלה מאז פתיחת שלב ההגנה ב"משפט" המטורף הזה מגלה שעדי התביעה הם אנשי המערכת, הקצינים הבכירים שעדיין ממשיכים לפתח קריירה צבאית ולמען הקריירה מסכימים לדרוך ולרמוס את פקודם; בעוד הקצינים האחרים, אלה שהשתחררו כבר ואינם תלויים במערכת המסואבת – אומרים בקול ברור ופשוט מה שכל ילד מבין: שמחבל הוא מסוכן, שאויבים מחסלים, ושאף איש צבא לא העלה בדעתו שיש לרדוף את אלאור עד חרמה (גם אם מישהו חשב משום מה שהיתה כאן איזו טעות בשיקול הדעת או ב"נהלים" – על זה מקבלים שבת בבסיס אולי, ובטח שלא במקרה כזה). רק אחרי ההתגייסות של המערכת התקשורתית והמשפטית – לרדוף את "אויב העם" שהעז לחסל את המחבל ולמנוע את סכנתו – נזכרו אנשי המערכת עד כמה "מזעזע" מה שקרה...

>לחץ כאן ותישאר מעודכן בכל הכותרות החשובות!<

ובזוית אישית: את דוד שפירא, המג"ד לשעבר של אלאור, אני מכיר מילדות. גדלנו יחד באותה שכונה ובאותם מוסדות חינוך. כאשר הבנתי שהמג"ד המדובר הוא הוא זה שאני מכיר – נדהמתי. נדהמתי לגלות שכאשר מישהו נכנס לתוך מערכת – הוא מסכים ליישר איתה קו גם במחיר של בגידה, תקיעת סכין בגב של חבר יקר, פקוד שנתן בך אמון. נכון, אולי אלאור לא עבד בדיוק כמקובל בתרגולות – אבל האם דוד באמת חושב שצריך להכניס אותו לכלא? האם הוא לא רואה מה שכל ילד רואה, שכל הקרקס של המשפט הזה הוא לא עשיית צדק אלא רדיפה עד חרמה של כל המעז להתנהג כלפי רודפים ורשעים כמגיע להם? שבעדותו הוא נותן כח לאמירה שבמקומנו דמיונות על "צדק" ו"דמוקרטיה" יקרים יותר מדם יהודים?

אפשר לשאול ולדון כיצד לשנות את המציאות. יש מי שיאמר שהוא מתקן אותה "מבפנים", הוא מתגייס ומתקדם במערכת וכך ישפיע עליה. האם ההחלטה לבחור בדרך הזו מתירה שפיכת דם אחרים, תקיעת סכין בגבם? מי הפוסק שהתיר למסור את אלאור ביד מבקשי נפשו בגלל הריגת מחבל נתעב רק כי כך נתקדם בחלום הורוד של "תיקון מבפנים"?

כאשר דרך מביאה לידי כאלה עיוותים, כאשר ה"מתקנים מבפנים" מרשים לעצם להתאכזר אל רחמן כמו אלאור רק כדי שלא לוותר על החלום של ה"תיקון" – זה מעמיד בצל כבד את סיכוייה של הדרך הזו. הרי העיוות רק ימשיך ויגדל עם הזמן, תוך איזה דמיון שפעם-פעם, אי-שם בסוף הדרך פתאום הכל ישתנה ואז נצליח לעמוד על שלנו ולתקן מבפנים. הדרך רצופה בוגדנות וכניעה, ופתאום – אי שם בסוף – יבוא התיקון הגואל.. . אם בנקודת הזמן הפשוטה הזו, כאשר פניו התמימות של אלאור עומדות אל מול המערכת הדורסנית, נכנעים לדורסנות – קשה לראות איזה תיקון יהיה בהמשך.

אני מאחל לאלאור הגיבור, שזכה להציל יהודים רבים במעשהו, שינצל מרודפיו ומחרפיו, ויחד עם כל משפחתו יזכו לכל הטוב שבעולם; ולדוד שפירא וחביריו אני מאחל שיצליחו להיזכר באהבה ובאמון שבין יהודים, הקודמים ל"מערכת", שהם הבסיס האמיתי לקיומו של צבא ישראל.