שתי ברכות זהות בשתי פרשות צמודות, אומרות דורשנו. המלאך הקורא שנית לאברהם בעקדה, מברך אותו: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". אותה ברכה מברכים אחיה ואמה של רבקה, את הנערה שאומרת אלך עם האיש הזה: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". הברכה הכפולה משני המקומות, מכפילה שני עניינים: ריבוי וניצחון על האויבים.
אין ספק שהמילים שנאמרו לאברהם בהר המוריה מפי המלאך, לא היו המילים שאמרו אחיה ואמה של רבקה. הם אומנם ברכו אותה בריבוי ובניצחון, אך התורה ניסחה את ברכתם במילים הזהות למילות המלאך שברך את אברהם בעקדה. אשר על כן יש לשאול, מדוע ניסחה התורה את הברכה לרבקה באותה מטבע שברך המלאך את אברהם. מהו הדבר שקושר את העקדה מהר המוריה לחרן?
אפשר שהברכה בהר מכוונת ליצחק, ואותה ברכה מקבלת גם רבקה. יצחק ורבקה מקבלים את הברכה משני הכיוונים. הברכה האלוקית של ניצחון על האויבים, ניתנה לאברהם רק אחרי מסירות הנפש בעקידה שלו ושל בנו. זכותו של יצחק גרמה לברכה שמקבל אברהם, שהרי הניצחון על האויבים תהיה נחלת יצחק וזרעו. בשל כך סובבה ההשגחה שרבקה תקבל אף היא את אותה ברכה ממשפחתה. אך המילים ששתלה התורה בפיהם, יוצרות ברכה אלוקית מכוונת מטרה.
נראה שמילות העקדה באו בבית בחרן, כדי להצמיד את הקורא למקור. פרשת העקדה היא פרשת דרכים, שיש לפנות בה לכיוון הנכון. דרכו של אברהם, דרכה של שרה, דרכו של יצחק ודרכה של רבקה. ריבוי כעפר, ההופך לחול הים ומצטרף לכוכבי השמים, הוא הבטחה על פרשת דרכים, הסוללת דרך חדשה לתנועה העברית שעלתה לארץ. אברהם נפרד מלוט, נפרד מישמעאל ונפרד מהנערים שמלווים אותו לעקדה.
הברכות שניתנו לו עד כה, ניתנו לתנועה העברית שהצטרפו אליה נפשות מחרן ומכנען. עתה מתווה ההשגחה את הדרך הבלעדית של התנועה העברית ללא כל מצטרפים. עפר חול וכוכבים, אלפי רבבה, וניצחון על האויבים, הם תעודת ישראל ולאומיותו. כאן מתחילה התהוות גרעינית של אומה, שעליה עוד להיפרד מעשיו, אך היא מקבלת ברכה אלוקית ויירש זרעך את שער אויביו, ואת אותה ברכה מהאומות ויירש זרעך את שער שונאיו.
כשאומות העולם הצביעו בכ"ט בנובמבר 1947 (יז כסלו תש"ח) על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הייתה זו הברכה שקיבלה רבקה מנציגי האומות בחרן 'ויירש זרעך את שער שונאיו'. אך זו הייתה רק הברכה האנושית, באדיבותם המאולצת של האומות. הברכה האלוקית באותה לשון 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת', קדמה לה אלפי שנים. כשבסרט שאנחנו צופים מוקרנת דילמה של קרקעות ערביות כביכול, מזדהים בני ברית ושאינם בני ברית, בסבלם המוצג של בני ישמעאל המגורש על ידי אביו. אך לא תמיד זוכרים הצופים שהקרקעות האלה גזולות הן בידם.
עד שאומות העולם אומרות ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, יש לומר שהליסטים הם מי שגזלו את הקרקע ראשונים. הברית הישנה המקובלת על בני ישמעאל ועל בני עשיו, היא התשתית לכל טיעון חדש או ישן. לא בכדי קמו תנועות עולמיות של בני עשיו שטענו בצדק שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כי כך כתוב בברית הישנה. הברית החדשה הביאה בשורה של בחירה אלוקית לטענתם במשיח השקר שלהם. אך לבטח גם לדעתם הבורא הבטיח ונתן את הארץ לבני אברהם יצחק ויעקב.
המשכו של אברהם היא רבקה. כך עולה מהברכה הזהה. העבד שנשלח לחפש אשה ליצחק, יודע להציב לעצמו תנאים של הצטרפות לבית התנועה העברית בראשות אברהם. המנהיג הבא בימים, לא הציב כל תנאי לאשה המיועדת, מלבד 'אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק'. הרעיון של מבחן על באר המים לעת צאת השואבות, הוא פרי דמיונו של העבד זקן הבית.
וראה זה פלא. אותה הכנסת אורחים אצל אברהם, מתגלה אצל רבקה. אותה ריצה, אותה מהירות, אותה חשיבות של מעשה, ואותה עדינות נפש נאצלת כלפי מי שלא מכירים ולא יודעים. ללא כל חשדנות וללא כל חיץ, מכל הלב ומתוך ענווה מתבטלת. אותה מסירות נפש בהר מתגלה בחרן. אותה ברכה בהר היא שניתנת לרבקה, כאומרת: מעתה מתחילה הקומה השניה של התנועה העברית.
