הדרמה הגדולה של עשרה בעקבות אחד, מזכירה את דברי הפיוס של יוסף לאחיו בפי ר' בנימין (מגילה טז, הביאה רש"י 'ויחי' נ,כא): "עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?". נרות חנוכה מצד אחד, ועשרה בטבת מצד שני, עוטרים את סיפור יוסף ואחיו משני צדדיו. פרשת 'מקץ' תחול לעולם בחנוכה, ועשרה בטבת יחול לעולם אחרי פרשת 'ויגש'. פרשת 'מקץ' היא המבחן, ופרשת 'ויחי' היא תוצאותיו.
אפשר שהמשל על עשרה נרות בא בהשראה של חנוכה. שהרי במדרש (ב"ר ק) בא דימוי המענה לכוכבים: " עשרה כוכבים בקשו לאבד כוכב אחד ולא יכלו לו". הדימוי הזה קושר את המענה של יוסף לחלומו השני. אך דימוי הנרות קושר את יוסף למוסיף והולך. עשרה נרות לא הצליחו לכבות נר אחד, שכל עניינו הוא הוספה של אור. הקביעה ההלכתית של מוסיף והולך, מלמדת על ההתגברות הישראלית ההולכת ועולה, להבדיל מפוחת והולך, המבטאת את אומות העולם ההולכות ויורדות.
אך אם הדלקה של נרות היא אור נצחי של מקדש, מצור על ירושלים הוא כליאת האור והסתרתו. יש קשר בין הסיפור של יוסף ואחיו לבין שני המועדים הבאים משני צידיו. אחדות בונה מקדש, ומחלוקת הורסת אותו. המבחן של יוסף מציג שאלה ברורה: האם הראש של האחים השתנה ועכשיו הם באים לפניו בראש אחר, או שהם באים לשבור בר באותו ראש שלפני עשרים ושתיים שנה? על המבחן להציג תשובה ברורה, שהיא שתתן מענה ליחס המתאים מצידו.
המבחן בהצגה שלפנינו אינו על מקדש כי אם על משפחה. שתי אפשרויות בלבד עומדות בצומת הסואנת הזאת: או שהמשפחה ממשיכה מאוחדת, או שהמשפחה מתחלקת. מכירת יוסף למצרים היא הכרעה בוויכוח בין בני לאה לבני רחל, על הנהגת הבית הישראלי אחרי יעקב. הכרעת יעקב על מנהיגות רחל, נתקלה בסירוב מוחלט של בני לאה. להבנתם סילוקו של יוסף מהזירה, ישנה את דעתו של ישראל סבא, שיודה להנהגת יהודה.
החשיבה הזאת התבדתה. יעקב הממאן להתנחם על יוסף, מודיע בצורה חד משמעית לא ירד בני עמכם. אם לא תהיה כל התפתחות אחרת, יהיה בנימין לממלא ממקום. שיטתו של יעקב על הנהגת בני רחל, היא גילוי משיח בן יוסף המכין את משיח בן דוד. מלכות בית דוד תתכונן רק אחרי המלחמה בעמלק עם יוסף אפרים ויהושע, ורק אחרי כיבוש הארץ וההתנחלות בה. מלכות שאול מבנימין, היא המכינה את מלכות דוד.
עשרה אחים שבאים בכסלו לשבור שבר במצרים, יכולים בטבת למצוא את עצמם בשבר של משבר. אילו היה יוסף פותר את השאלה שעמדה לפניו בהבנה שהראש של האחים נותר כשהיה, היה הבית נחלק לשניים. יוסף ובנימין היו בונים את ממלכת ישראל במצרים, ויהודה ואחיו במקום אחר או בצורה אחרת. ההכרעה בצומת הזאת היא שהביאה לאחדות המשפחה. יוסף נוכח לדעת שבני לאה השתנו. הם מוכנים למסור את נפשם על בני רחל. מכאן הדלת פתוחה לאיחוד מחדש.
יהודה יכול היה להבין שהקב"ה מסלק גם את בנימין מהזירה, כמו שיוסף סולק ממנה, ולפתוח התחלה של ממלכת יהודה, כפי שהבין קודם. הערבות שלו מול יעקב היא שהובילה לאחדות. זוהי הערבות ההדדית בעם ישראל שתפקידה לבנות מקדש. שבטים של ברית סיני מקבלים תורה, אך ערבות הדדית בערבות מואב מכניסה אל הארץ. שבטים במדבר הם פרטים, ערבות הדדית כובשת את הארץ והופכת שבטים לעם.
מקדש לא יכול להיבנות במחלוקת ובפיצול של העם. דוד הבין את זה וחתר לאחדות ישראלית. כל עוד אבנר בן נר לא חובר אליו, ועמשא בן יתר לא מקבץ את ישראל תחת הנהגתו, אין מקום לבניין הבית. כל עוד יש מלחמות ואין השקט ושלווה, לא יכול מקדש להאיר מירושלים. יותר מזה. מקדש בירושלים נחרב בגלל פירוד ומחלוקות.
עשרה אחים בעשרה בטבת, נמצאים בצומת של אחדות או התנתקות. יוסף הבין שעשרה נרות לא יכולים לכבות נר אחד, כי תפקידו להאיר מבית המקדש לכל העולם. הדרמה בכל שנה בין העלאת הנרות על פתחי הבתים, לבין המצור שהביא לחורבן הנורא של המקדש והעם, ממקדת את התובנה ומחדדת אותה: אחדות בונה והתנתקות הורסת.
