'רעיי זה לא חלום / ולא חזיון עובר / מאז ועד היום / בוער הסנה / לוהט בזמר און / בלבבות הא-ל / של נערי ציון / ורכב ישראל', כתב יחיאל מוהר בהשראת מבצע קדש בשנת תשי"ז. הוא צדק, כי מאז ועד היום בוער הסנה. יש לו אלפי נגוהות וניצוצות. הן משתלהבות משנה לשנה בלבבות ציון וישראל. סמל כיסופים וערגה לאש קודש המתלקחת ואינה בוערת הוא הסנה. 'לא אגדה רעיי / ולא חלום עובר / הוא לוהב בשיר / בפי גדודי בנים'. שלהבתיה של לבת אש ההולכת לפני המחנה, עד שאהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, כדבר ה' בפי זכריה (ב).
אש תמיד של סנה בוער הוצתה במזבח ובלבבות. במשכן הליבי של משה מול אש המזבח של הסנה, באה הסתרת הפנים לקיצה. מאתיים ועשר שנים של היעדרות נבואית, מאז ירידת יעקב למצרים במפגש האלוקי בבאר שבע לפני מאות שנים, חוזרת עתה ההארה האלוקית לזרוח ולהשתלהב מול משה, בסנה של סיני. זהו החלק השני של ההצגה שהחלה בסוף בראשית? משה מול הסנה הוא יוסף של 'פקוד יפקוד'? שניהם גדלו בבית המלך המצרי, שניהם עזבו בית ישראלי, לשניהם שני בנים ושניהם מנהיגים במצרים. יותר מדי סימנים דומים בין שתי הדמויות ובין שתי התקופות.
לבת אש היא תזכורת של עבר וייעוד של עתיד. 'בית יעקב אש ובית יוסף להבה', בוערים באש מול משה. הסנה הבוער מולו מזכיר את אש השנאה והקנאה במשפחה, שהורידה את בני ישראל למצרים. דבר ה' מגלה לו על הסיום. 'פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים', מחובר ל'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'. יוסף מתגלה באש ובלהבה שלא מסתיימים. זו אינה אגדה ולא חלום, זה סנה וסיני שייהפכו להגדה.
יש תיקון או אין תיקון, היא השאלה האלוקית שבוערת לפני משה. אש של שנאה מבית יעקב ולהבת יוסף, מצריכה תיקון. ייענה או לא ייענה לשליחות? ההחלטה היא לסרב: או שהשליחות תוטל על שנינו או שאין שליחות. יחסי אחווה במשפחה משנים שיטה. מה שהיה בבראשית לא יהיה בשמות. מה שהסתיים ב'פקוד יפקוד' ונפתח ב'פקוד פקדתי', הוא מבחן שיש לעמוד בו ולהצליח. משה מול הסנה הוא יוסף מול אחיו. 'ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם' הוא 'אני יוסף העוד אבי חי'?
אש יעקב ולבת יוסף מול עשיו, בלידה, באחיזת העקב, בבכורה ובברכה, במאבק עם האיש ובמפגש המנושק, בוערים בסנה כמראה דו צדדית. שנאה ויחסי אחווה במשפחה, ושנאת עולם של עשיו ליעקב. על הראשונה צריך לבוא תיקון עכשיו, אך על השניה יבוא תיקון בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. יוסף היוצא ממצרים בראש, ממשיך באפרים ויהושע הנאבקים בעמלק. יוסף בראש החוצה את הירדן אחרי ארבעים שנה, יגיע למקום שממנו נמכר. אך אפרים ויהושע יילחמו ביושב הארץ, וינחילוה.
איש שבא מבית לוי, יודע שאיש מבית יוסף יילחם בראשית גויים. הוא גם יודע שאיש מבית לוי הוא מנהיגות ניסית זמנית של ארבעים שנה, שתפנה את מקומה לאיש מבית יוסף. אך גם האיש מבית יוסף יהיה מנהיגות זמנית שתביא לאיש מבית יהודה. הוא יודע שלאש יעקב ולבת יוסף יש תפקיד עולמי בקש של עשיו, כפי שניבא עובדיה. הוא נוטל את עצמיותו של יוסף ממצרים, ומביא אותה אל שערה של הארץ. הוא מבין שמשכם יתגלה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. לשם צריכים להגיע ושם תיכרת הברית במקום הברכה והקללה.
זו לא אגדה, ולא חלום עובר, הוא חי וקיים בסנה, חי וקיים בכניסה לארץ, ובוער מאז ועד היום. הסנה הזה פועם בלבבות. הוא איננו אוכל. הוא אש תמיד תוקד על המזבח הלאומי והאישי, וצורב את התיקון והייעוד. סמל של לבת אש עד לב השמים, לוהב בשיר בפי גדודי בנים ולוהט בזמר און, בלבבות הא-ל של נערי ציון ורכב ישראל. הו שלהבתיה, עזה כמוות אהבת אחים וקשה כשאול קנאה שמביאה גלות. רשפיה רשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבותה.
טבת תשע"ז
