כתיבה יצירתית ברוח היהדות

סלט ללא חרקים

בעקבות העובדה שהרומנים והסיפורים הקצרים שלי נפוצו בקרב קהל קוראים רחב בציבור הדתי בישראל, אני מוזמן מדי פעם להרצות בפני תלמידים על כתיבה יוצרת. לצערי, רוב רובו של הנוער שלנו אינו מכיר את הספרות ואת היצירה היהודיות.

לפני מספר שנים קבלתי הזמנה להופיע באולפנא מכובדת ביותר. מולי ישבו שורות שורות של בנות בגיל העשרה, לא בוגרות בהרבה מבתי, משתוקקות לשמוע סיפורים על אודות המסע שלי מהוליווד לארץ הקודש. פתחתי את דברי בשאלה לבנות: "איזה ספר אתן קוראות בבית הספר בימים אלה?" אחת הבנות השיבה: "העבד".

"העבד?" הזדעזעתי.

במוחי צץ ועלה ארכיון שלם של סרטים ורומנים ישנים כמו מכונת עריכה שנעה בהילוך מהיר לאחור עד אשר הסיפור המלוכלך של "העבד" הופיע בבירור לנגד עיניי. הייתכן שבנות ישראל אלה, צנועות וטהורות, קוראות סיפור עמוס בכל-כך הרבה פריצות שגרם לי, תסריטאי לשעבר בהוליווד, להסמיק רק מעצם המחשבה על כך?

אכן, מחברו של הספר, יצחק בשביס-זינגר, ידע כיצד לצרף מילים במיומנות של מחבר סימפוניות, אולם "העבד" גובל בפריצות מתורבתת. הספר כולו סובב סביב תאוות ורגשות אשמה של איכר יהודי כלפי גויה גסה מפתה ואסורה.

"העבד?" נזעקתי. "את מתכוונת לומר שאת קוראת רומנים ארוטיים בשיעור ספרות?"

הבחנתי שהמורות שישבו לאורך צידו של האולם נראו מעט מתוחות.

"אז מה אם מספר קטעים אינם כל-כך צנועים? ישנם הרבה מסרים חשובים בספר", קראה אחת התלמידות.

עצרתי לרגע. האמת שלא הייתי מוכן לוויכוח על אודות המעלות שביצירות בשביס-זינגר. עבר זמן רב מאז שקראתי את הספר וזיכרונותיי ממנו היו עמומים למדי.

"הבה אתן לך דוגמא", אמרתי. "בסלט יש הרבה דברים טובים. עגבניות בשלות, חסה טרייה, פלפלים ירוקים פריכים, זיתים טעימים. אבל אילו היו בו מספר חרקים, האם היית אוכלת את הסלט?"

"זה בכלל לא דומה", מחתה הילדה.

"מדוע לא?" שאלתי. "יהודי צריך להיזהר לא רק ממה שהוא מכניס לפיו, הוא גם צריך להיזהר ממה שהוא מכניס למוחו. אם את קוראת על דברים לא צנועים, את גם תחשבי על דברים לא צנועים. פשוט מאוד".

אחר כך, במשך שעה, ניסיתי להעביר לתלמידות הצעירות הללו את המסר שקיים הבדל בין כתיבה יהודית אמיתית לבין כתיבת סיפורים עם רקע יהודי על ידי סופר יהודי.

כתיבה יצירתית יהודית

השאלה הניצבת בפני מי שעוסק בכתיבה היא: כיצד ניתן ליצור ספרות יהודית אמיתית? או סרט יהודי אמיתי?

את התשובה לשאלות אלו ניתן למצוא בכתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. במכתבו לבית הספר לאמנות "בצלאל" מיד לאחר היווסדו, משבח הרב קוק את בית הספר על תרומתו החשובה לתחייתה של האומה ויחד עם זאת מזהיר להקפיד ביותר על שמירת האמנות בתחומי הגבולות של היהדות. "לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתייחשׂ עמנו לעולם ביחשׂ טוב וחביב, אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משיכרון והפרזה" (אגרות הראיה, א', עמוד ר"ה).

באופן דומה מסביר הרב קוק בהקדמתו לשיר השירים את חשיבותה של הספרות להתפתחות האומה. "הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת הראיה, ב', עמוד ג).

משימתה של הספרות היא לחקור את מעמקי נפשו של האדם, ולספק את האמצעי שיביא לידי ביטוי את ההוויה הפנימית-הרוחנית שלו. אם אומנם זה כך, כי אז הנערה מהאולפנא אכן טענה בצדק ש"העבד" ממלא את התפקיד החשוב של הוצאה לאור של תשוקותיו והתלבטויותיו של האדם. אולם, הרב קוק מלמד אותנו שלא כל ריגוש פנימי של הנפש נאה להפגין כלפי חוץ תחת דגל הספרות. "אומנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזנינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתדו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה". (עולת הראיה, כנ"ל).

הרב קוק שואב את מטפורת היתד מספר "דברים" כ"ג, י"ד: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך. כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".

בדיוק כמו שחיילים חייבים לשמור על קדושת המחנה שלהם, כך חייבים גם כותבים ואנשי קולנוע להשתמש ביצירתיות שלהם על מנת לרומם את העולם ולא לזהמו. נושאים מסוימים מוטב להם שיישארו חבויים. נושאים שהצניעות יפה להם, גם אם הם לבושים בחליפות כביכול מתורבתות, עדיף שיהיו טמונים באדמה כמו צואה.

האם פירוש הדברים הוא שאסור לכותבים לכתוב על אהבה? לא ולא. אלא שבבואם לכתוב על אהבה עליהם להפעיל שליטה עצמית גבוהה וזהירות רבה. כותב הרב קוק: "זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטייה לצד השיכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת". (עולת הראיה ב', עמוד ג').

הכול תלוי בנושא שאתה בוחר ובאופן שאתה מספר עליו. תיאור מפורט של כל מבט, מגע וכמיהה באופן שבשביס-זינגר עושה בספרו "העבד", מצית את הדמיון ואת היצר, דבר שהוא אסור על פי ההלכה.

שולחן ערוך, הלכות שבת, סימן ש"ז, סעיף ט"ז: "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב ליצים (תהילים א', א'), ועובר משום אל תפנו אל האלילים ("ויקרא" י"ט, ד'). לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים".

ספר עמנואל היה מחזה פופולארי שנכתב על ידי רב שרצה להגיע לקהל רחב. על פי אמות המידה של ימינו הוא היה נחשב לסיפור משעמם, ובכל זאת הוא הוחרם על ידי הרבנים בגלל שליבה את היצר.

אל לו לכותב לעשות שימוש בעט שבידו (היתד כמטפורה אצל הרב קוק) על מנת לחשוף את יצריו הבלתי מרוסנים – נושאים שמוטב כי לא יגיעו לתודעתו של הקורא היהודי. אהבה בין גבר לאישה היא בהחלט נושא ראוי לכתיבה ספרותית, אולם עניינים אינטימיים כגון אלה אסור לתאר בהתרגשות דקה אחר דקה כפי ששדרן ספורט ברדיו מתאר משחק כדורסל.

על אף שיש להציב גדרות לספרות כמו לכל דבר אחר, אין הכוונה בכך שיש להחרים אותה. הרב קוק במאמרו הקלאסי "אורות" מדגיש את תפקידה החיוני של הספרות בהבאת גאולה לעולם: "הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות – הרמת היסוד הרוחנית בעולם בכל עילויו". (אורות התחיה, פ' ל"ז).

רוב האנשים מונעים על ידי רגשותיהם המשפיעים על חשיבתם ועל אמונותיהם, והנה בדיוק בנקודה זו בעומק פעילותה של הנפש, בכוחה של הספרות להאיר ולרומם את יסודותיה הרוחניים של האנושות ולהפוך חושך לאור.

הרב קוק מתייחס ליצירה החילונית וכך הוא כותב: "רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה או קדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה. אז תצא היצירה בטהרתה, רוח ה' תחול עליה ונשמת הגוי כולו תגבל בה". (אורות התחיה, פרק ל"ז).

כדי שעם ישראל ישוב לתרבות התורנית האמיתית, על כל הסופרים, לא רק אלה מהוליווד, לחזור בתשובה. כפי שהרב קוק כותב: "גם מתוך החול ייגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית. ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה... וסוף הכול הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה ועולם". (אורות התשובה, י"ז, ג').

ועוד: "רגשי התשובה בכל הוד יפעתם, בכל דכדוכי נפשם היותר עמוקים, מוכרחים להיגלות בספרות, למען ילמד דור התחייה את התשובה בעומק נפש, בתכונה חיה ורעננה, ושב ורפא לו" (אורות התשובה, י"ז, ה').

לסופר היהודי יש שני היבטים. אחד הוא ההיבט האוניברסאלי שהיהודים חולקים יחד עם האנושות באופן כללי, והאחר הוא הקשר האלוקי המיוחד שהוא ייחודי לעם ישראל. הרב קוק מסביר שהכותב היהודי יכול באמת להיקרא סופר רק לאחר שטיהר את מעשיו האישיים ואת שאיפותיו בהתאימו אותם לרצונו של הקדוש ברוך הוא בעולם, כפי שהדברים מובאים בתורה. רק כאשר הכותב שב למקורותיו היהודיים תהיה כתיבתו יהודית באמת. כמו סופר סת"ם כך חייב גם כותב יהודי לטבול תחילה במקווה טהרה של תשובה לפני שהוא עושה שימוש בעטו.

כתיבה הצריכה לימוד

במשך שמונה שנים של הוראת כתיבה יוצרת בארצות-הברית ובישראל מצאתי אולי שלושה או ארבעה תלמידים הראויים לכינוי "כותבים מלידה", בדיוק כפי שישנם אמנים מלידה, ישנם גם כותבים מלידה. או שניחנת בכישרון טבעי לכתיבה יוצרת או שלא. ניתן ללמד כיצד לפתח את הדמיון והמיומנויות היצירתיים; ניתן ללמד את הטכניקות של כתיבה טובה, אבל אם האדם חסר את החוש המיוחד לכך, כתיבתו תחסר את הכוח המגנטי המצוי בחיבורים ספרותיים גדולים ובאמנות הקולנוע. אתה יכול להרצות עד שיכחילו פניך; תטיל על הסטודנט לכתוב, לכתוב ולכתוב – העובדה היא, שרוב בני האדם הם פשוט אינם סופרים.

ואולם, על אף הכול, בסופו של קורס כתיבה עשרים מתוך שלושים תלמידים יהיו כותבי סיפורים טובים. גם אם הוא או היא לא יהיו לסופרים מקצועיים, התלמיד והתלמידה יגלו שמעולם לא טיפחו קודם לכן.

מצד שני, אם אדם הוא יצירתי מטבעו אבל חסרים לו הכלים לחשוף את דמיונו בפני העולם, הרי שהוא מבזבז את כישרונו הגדול. אמן גדול חייב גם לשלוט בצד הטכני של אמנותו.

התקשורת כיום היא מפלצת שאינה יודעת שבעה. היא דורשת חומרים חדשים כל הזמן, עשרים וארבע שעות ביממה מסביב לשעון. לא כל כותב ולא כל במאי הוא גאון יצירתי. הוא או היא אף אינם צריכים להיות כאלה. על מנת להזין את חיית התקשורת זקוקים לאנשים אשר למדו את המקצוע, וזהו דבר שניתן לרכוש באמצעות לימוד ותרגול. דבר זה נכון במיוחד בעולם הקולנוע הישראלי. מאחר שהתסריט הוא יסוד הסרט, הרי שאם התסריט יהיה עלוב גם הסרט יהיה רע. אין ספק שכאשר מדובר בכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה יש עדיין הרבה מה ללמוד.

לסיכום, אפשר לומר כי ניתן ללמוד טכניקות של כתיבת סיפור קצר, או תסריט לסרט. ניתן ללמוד את חמש המערכות של הדרמה וכיצד לפתח מתח, אבל אם ברצונך שליצירתך תהיה נשמה יהודית אמיתית, כי אז צריך שתהיה לך חיבה לתורה. יכולים להיות הרבה מאוד כותבים גדולים שהם יהודים, אך רק מעט מאוד הם כותבים יהודיים גדולים.

לפיכך, כתבתי ספרון כדי לעזור לכל מי שיש לו שאיפה או חלום לכתוב ספרות או תסריט. מטרתו של ספר הדרכה זה היא כפולה. ראשית, ללמד את היסודות העיקריים של כתיבה דרמתית, ושנית באמצעות דוגמאות מהתורה וממקורות יהודיים אחרים להטביל את הכותב היהודי המתחיל במקווה הטהרה של המעיינות היהודיים, היצירתיים, המקודשים שלנו עצמנו. תקוותי ותפילתי שאחרי עיון בספר זה, הקורא יהיה מיומן יותר לבטא את רעיונותיו באופן שיעורר בעם היהודי אהבה וקשר עמוקים יותר לארץ ישראל לתורת ישראל ולאבי הכותבים, יוצר היוצרים, הקדוש ברוך הוא.

ניתן להוריד חינם את הספרון, באתר: tzvifishmanbooks.com