זיכרונות מההריסות

מוצאי שבת. אחרי החגים.
הילדים ישנים, הבית נקי. מחר חוזרים לשיגרה.
אני מתקשה להירדם.
בדיוק עכשיו לפני שש שנים החריבו את ביתי.
שכבתי מנומנמת במיטה, עם פיג'מה מחכה לחזור לשיגרה מבורכת של אחרי החגים.
כאשר ללא התראה מראש פרצו לתוך הבית - דרך החלונות. שוטרי יס"מ הוציאו אותנו בכוח, הפרידו אותי מילדיי, ותוך זמן קצר החריבו את ביתנו על תכולתו.
על ההרס כתבתי הרבה. מספיק.
השנה אני רוצה לכתוב על מה שבא אחר כך.
בבוקר למחרת ההרס, אחרי שאספתי את כל הילדים הבנתי שזהו, אני צריכה להתחיל מאפס.
נעם עצור - מי יודע עד מתי? ולנו אין קורת גג, אין בגדים, אין אוכל, אין ארנק, כרטיס אשראי, כרטיסי קופת חולים- כלום.

תיעוד גירוש משפחת פדרמן מביתה לפני שש שנים:

הלכתי לבית של אחותי (ממשפחה עם שני ילדים היא גדלה בבת אחת למשפחה עם עוד תשעה נוספים).
אנשים התחילו להגיע עם חבילות של בגדים, מזרנים, מגבות, אוכל ודברים בסיסיים שצריך. הילדים הודיעו לי נחרצות שתחתונים ומברשות שיניים הם לא לוקחים יד 2. שכנה ששמעה זאת הוציאה על המקום 200 שקל והלכתי לקנות להם.
השבוע הראשון היה חלום בלהות, גם אז וגם היום אני מסתכלת על השבוע הזה כזרה, כאילו זו לא הייתה אני, ולא המשפחה שלי. זה היה סרט רע. אין לי מושג איך שרדנו. ה' נשא אותנו על כפיים.
הגדולים התעקשו להישאר בחווה. אני רציתי לברוח כמה שיותר רחוק. כלפי חוץ תפקדתי והייתי "חזקה" בפנים הייתי מרוסקת. כואבת. שבורה.
למרות זאת החלטתי שאחרי הרס כל כך קשה ועוצמתי, אני חייבת לתת לעצמנו הזדמנות לנסות לשקם, לנסות לקום ולהיבנות. גם אם לא נצליח, לפחות (אולי) ניפטר מתחושת חוסר האונים הנוראה והמשתקת.

חסמו לנו את הכניסה לחווה עם סוללות עפר כדי למנוע מאתנו לשוב. עצרו את נעם וניסו להוציא לו צו הרחקה מיש"ע ללא הגבלה (ב"ה גם ללא הצלחה). עצרו אותי כמעט כל יום, תלשו לי שערות לצורך דגימת ד.נ.א כמו איזה פושעת שפלה, עצרו את ילדיי ובכל זאת הם התעקשו לבוא יום יום לחווה.
כל יום, אחרי ביה"ס הלכנו "לחפש בהריסות". כל דבר קטן שהם מצאו מילא אותם שמחה. פה בובה, שם מכונית, תמונה מוכתמת וקרועה, פריט לבוש.

ואז החל תהליך השיקום.
דבר ראשון פינינו את ההריסות. כדי להתחיל מחדש.
בנינו מבנה - הרסו אותו, בנינו אוהל - הרסו גם אותו, נטענו כרם - רמסו אותו עם D9. שש פעמים בנינו ושש פעמים הרסו.

בינתיים שיפצנו מכולות ששימשו אורוות סוסים. ניקיתי את הסירחון של הגללים כשכרסי בין שיניי, ופועלים יהודים שיפצו אותן והפכו אותן לבית ממש מעל לחווה, בתוך השטח של קרית ארבע. כך שכשילדתי את בני העשירי, היה לי בית להביא אליו את התינוק מבית החולים.
בינתיים קיימנו בחווה חוגי גינון לילדים, נטיעות לתנועות הנוער השונות, בנינו מחדש את הדיר והאורווה וכשאלעזר היה בן שנה בנינו מבנה עץ ארעי נוסף. השביעי במספר.
באותה שנה בנינו סוכה בחווה. הבנים ונעם ישנו בסוכה, ואני ישנתי עם הקטנים במבנה העץ. היו לו ארבעה קירות, רצפה, גג ודלת כניסה.
לאחר החג, החלטנו להישאר בחווה. הילדים הורידו את המיטות שלהם, שולחן, כיסאות, ארונות "כתר" וצינור מים שמשכנו מהמכולות.
ראינו שלא הורסים לנו, אז הבנים בנו מחיצות עץ וחילקו את החלל לחדרים.
בישלתי את האוכל ב"בית המכולות", התקלחנו שם, אך גרנו בבית העץ. כלים שטפתי בחוץ עם הצינור. שירותים בטבע. (חוץ ממני, שכל פעם טיפסתי עד לשכונת החרסינה לבית המכולות).

הגיע החורף, קור אימים. הוספנו שירותים.
בעיצומו של החורף, הרוח נשבה בין הסדקים של קירות העץ, ולמרות שישנו שלושה במיטה עם בקבוקי מים חמים- רעדנו מהקור החברוני הטיפוסי.
אז הגיעה העת לחשמל ובידוד. אחרי שנה הוספנו גם מטבח שמישהו זרק ומקלחון. לאחר תקופה הוספנו חלונות שמישהו פירק מביתו ודלתות. וכך לאט לאט הצריף הפך לביתנו הקבוע.

גילינו שמשפחה בת 12 נפשות יכולה לחיות בשמחה ב50 מ"ר.
כשהבנות התחתנו הוספנו עוד שני חדרים והגדלנו את הבית בעוד 15 מ"ר.
והנה, אנחנו חיים בבית ה"ארעי" שבנינו כבר ארבע שנים. החווה פורחת ומשגשגת, ומאות ילדים מגיעים לקייטנות, חוגים והפעלות. לפעמים אנו זוכים ויש באוהל שלנו אירועים ושמחות.
אני מודה לה' שזכינו. מי שנלקח ממנו הכל בבת אחת, יכול להבין את גדלה של השמחה על כל דבר שחוזר.

אני זוכרת את עצמי עומדת מול ההריסות ומבטיחה לילדים שלי שה' יעזור לנו ונחזור. אם רק נרצה באמת, ונהיה מוכנים להסתפק במועט - נחזור.
אז מאחורינו אין גופים חזקים כמו "הקרן החדשה לישראל" או ארגונים אחרים "טחונים" בכסף שמטרתם להרוס ולהחריב יישובים בכלל ומאחזים כמו שלנו בפרט.
אבל יש הרבה אנשים פשוטים שנתנו כתף ושמו יד ועזרו לנו לבנות ולהפריח את החווה מחדש.
עדיין המלאכה מרובה, ועדיין יש עוד הרבה מה לבנות, לשקם ולטפח (כן, אני עוד מתפללת שיהיה לי מטבח נורמלי, לא מהזבל, עם שיש שבור וסדוק לכל האורך, ואולי עוד שירותים...) אך הבית הקטן הזה, הצריף הזה קרוב לליבי ואני אוהבת אותו יותר מהבית המפואר שהיה ונהרס. כי כל דבר בבית הזה בא בעמל ובתפילה. וכל דבר שהוספנו, היה כל כך לא מובן מאליו וכל כך מוערך.
אז היה לי בית אבן יפה, עם צבעים שונים לכל חדר ורהיטים יפים ותואמים ומטבח מדוגם.
אבל את הבית הזה, הרעוע, הפצפון, עם הרהיטים שאספנו מפה ומשם לא
אחליף לעולם.

ומי ייתן ולעולם לא יחריבו עוד בתי יהודים בארץ ישראל.