מי צריך טובות? או- "שכם תמורת רונן"

שני בלילה. "לא חודש ולא שבת", לא ראש חודש ולא 'יסוד שביסוד' ומשום מה זכינו שבוע שעבר בלי סיבה מיוחדת לכניסה מאושרת ליוסף (מאושרת תרתי משמע)! כמו תמיד מפעם לפעם - נכנסים לאוטובוסים, בדרך לשכם, ליוסף הצדיק. מחכים שהצבא יאבטח אותנו, ידאג לסגירה הרמטית של האזור, ונכנסים. מלווים בצעקות "מהר, מהר", נכנסים אל הציון להתפלל על עם ישראל. מתפללים גם על המקום עצמו שנתון למרמס ומשיסה ומתפללים, שנזכה לחזור כבעלי המקום ולא כמו גנבים בלילה. מתפללים ורוקדים, שרים ומתחננים, מרגישים את הזכות להיכנס לקבר יוסף, להיות חלק מירושת העיר החשובה הזאת, לאפשר לה להיות עוד קצת בידיים יהודיות. "כולם החוצה! מהר!" צועקים עלינו שוב, קבוצה נוספת צריכה להיכנס לשכם ואי אפשר להכניס יותר מידי אנשים בבת אחת, אז צריך לצאת ולפנות להם את האזור. קצת מושכים את הזמן, קצת מתווכחים אבל בסופו של דבר עולים על האוטובוסים ויוצאים מהעיר.

אבל הפעם זה היה קצת שונה. הצבא היה ממש לחוץ שנצא בזמן, אבל מה זה לחוץ - סדרנים ותיקים שקצת התווכחו נאזקו במהירות תוך כדי צווחות של המח"ט, שהבטיח שהם לא יכנסו חודש לשכם! לחץ, מכות והיסטריה. מה השתנה?!

שעה וחצי אחר כך כבר הגיעה התשובה. כל כוחות היס"מ, מג"ב, צבא ושאר מרעין בישין שהיו בשכם הגיעו לגבעת רונן הסמוכה להר ברכה על מנת להרוס מספר מבנים, ביניהם בית גדול ומושקע בו גרה משפחה עם ילדים. יותר מאוחר סיפרו לא מעט חברים שהכוחות הרבים כבר נצפו מוקדם יותר מסתובבים בגזרה, אבל כולם היו שייכים לכניסה לשכם ולא למטרת הרס וכו'. לפחות באותה שעה.

מקרה מצער? ניצול ציני של הצבא? חוסר התחשבות? כל התשובות נכונות? מסתבר שמשהו אחר לגמרי.

זו לא הפעם הראשונה שהכניסה ליוסף מחפה על הרס. זה קרה לא מעט פעמים בעבר- ביצהר, תפוח, הר ברכה ועוד. מתוך הבנת השיטה, הוציאה סוכנות "תצפית" דיווח באותו לילה לפיו צריך להיכנס לכוננות הרס בגבעת רונן, עקב הכניסה ליוסף. זה לא כתוב בשום מקום, אבל זה סוג של תורה שבעל פה. כשיש הרס, צפה לכניסה ליוסף. וכשיש כניסה ליוסף, בדוק היטב אם אין כוונות הרס, כי זה "זמן המסוגל". לכאורה זה אכן פשוט ניצול ציני של הצבא, שמנצל את העייפות של המתנגדים ואת הזמינות של הכוחות על מנת "לחטוף מצוות" ולהרוויח עוד הרס של בתים ורכוש יהודי, להצליח לערער עוד קצת את האחיזה שלנו בארץ.

זה אמנם נראה חמור אבל האמת היא הרבה יותר חמורה. הצבא לא רק מנצל את הכניסות ליוסף כדי להצליח להרוס את בתינו, הוא יוזם בעצמו כניסות כגון אלו על מנת להרוס. הצבא לא רק ניצל את הכניסה ליוסף. הוא החליט לאפשר כניסה ליוסף בשביל להצליח להרוס. אנחנו שנהנינו ושמחנו בכניסה ליוסף באותו לילה, בלי משים נעשינו שותפים למהלך שפל של הרס.

אבל גם זה לא כל האמת. הצבא לא צריך את הכניסות האלו רק מסיבה טקטית, כלומר- התשת האויב (אנחנו, במקרה הזה) וזמינות כוחות הביטחון. למערכת השלטון וזרועות הביטחון וההרס שלה יש מספיק כח ואפשרות להרוס מה שהם רוצים. אין סיבה להשקיע כל כך הרבה כוחות ומחשבה כדי שהכוחות יהיו קרובים יותר. את גורם ההפתעה העיקרי הם כבר איבדו כשהם שלחו מכתב ובו דרישה להסיר את המבנים בצורה עצמאית. הצבא צריך את הכניסה ליוסף מסיבה הרבה יותר חשובה. הרס בתים מקומם מאוד את כל יראי ה' ומרחיק אותם מאנשי הרשע (כוחות הביטחון, במקרה הזה). כל הרס ותסיסה של השטח גורם גם למתונים יותר לנוע באי נוחות בכסא ולפעמים גם יותר מזה. לעתים אנשים אמיצים גם שמים את זה 'על השולחן', ומנתקים מגע עם המשטרה והצבא (לדוגמא מזכירות כוכב השחר, אחרי הפרובוקציה המשטרתית) דעת הקהל מתחילה לתסוס וראשי הישובים מאבדים את הציבור במקרה הטוב או מתרחקים (בתודעה או מעשים) מהשותפות עם כוחות הרשע במקרה היותר טוב.

וכאן נכנסת למערכה הכניסה ליוסף. התמונות הקלאסיות של הכניסות ליוסף הם של המח"ט או קצין הגמ"ר מחייכים יחד עם ראשי היישובים, שניהם שמחים להיות שותפים בחיזוק הריבונות היהודית והאחיזה היהודית בשכם. נכון, הם יאמרו- מי בפה ומי רק בלב, הצבא נאלץ לעשות מעשים בזויים. אבל בסופו של דבר בזכותם ותודות להם זכינו שוב להיכנס לשכם, להעמיק שורשים בעיר הברית. למרות המחלוקת והביקורת על הצבא, אנחנו נלחמים יחד על ארץ ישראל. יחד אנחנו מחזקים את הריבונות ויחד אנחנו צועדים קדימה. אותם כניסות שהיו לפני ואחרי הריסות שימשו כ"עדי אופי" מטעם הנאשמים, כעדות על השותפות ההכרחית והטבעית עם הצבא, וממילא לפחות כעס וריחוק ממערכת ההרס השלטונית. למרות שיש הרס, הכניסה ליוסף לפני או אחרי ההרס מחזירה אותנו, ואם לא אותנו אז את חברינו, ללחיצת ידיים אמיצה עם הצבא, לחיבוק מפייס, ולקצת פחות כעס וזעם על הצבא שכך עושה.

זה נורא. נורא לחשוב שכשנכנסים ליוסף, לשאוב כוחות של ברית ושל ארץ ישראל, להתעצם בכיסופים מעשיים לגאולה, יתכן והפעם זה ישמש ויסייע דוקא להחריב, להרוס ולאבד.

זה אכן נורא, אבל זו לא כל האמת.

האמת היא שרוב הכניסות ליוסף, עשרות רבות של פעמים ויותר, לא נוצלו להרס, לא באותו לילה ולא בלילה שלפני. רוב הפעמים פשוט נכנסים, מתפללים, מתמלאים בכוחות להמשך ויוצאים, עד הפעם הבאה. אבל הכניסות הבעייתיות הם לא אותם שנוצלו להרס, אלא בעיקר אלה שלכאורה לא נוצלו להרס. למה הצבא מאשר לנו ברוב חסדו להיכנס לשכם ולקבר יוסף? כי הוא מבין את חשיבות האחיזה היהודית שם, ומנסה לעזור במה שהוא יכול? כי הוא מבין את הצורך של יהודים מכל הארץ לבוא ולהתפלל שם? אולי כי בסופו של יום הצבא זה אנחנו ואנחנו זה הצבא, והוא באמת רוצה לבוא לקראתנו ולעשות לנו טובה?

אני חושב שמי שהגדיר את זה הכי טוב זה הצבא בעצמו:

"שליטה בהלך הרוחות של ההתיישבות- גורמים 'משחררי לחץ' כגון כניסה לקברי צדיקים". כך במילים אלו ממש, הלקוחות מפקודה מבצעית של ימי טרום הגירוש וההרס, הגדיר הצבא הכי טוב למה הוא מאפשר כניסות ליוסף הצדיק. זה משחרר לחץ. זה מאפשר שליטה על הלך הרוחות בהתיישבות. זה נותן לנו התושבים להרגיש טוב שאנחנו מקדמים ומעבים את האחיזה שלנו בארץ. זה משחרר את הרגש החם והבוער ומפנה מקום להבנה ושותפות עקרונית עם הצבא- אותו צבא שאתמול, מחר, מחרתיים ועוד חודשיים יהרוס עוד בית של יהודי בארץ. כ"אתנן זונה ומחיר כלב", המחיר שהצבא מוכן לשלם לנו האזרחים הוא כניסה יהודית חפוזה ומבוהלת לשכם. התמורה היא האפשרות להמשיך במסע ההרס הבלתי נגמר בלי שהקש ישבור את גב הגמל, בלי שחום הלב ואש הקרב יצית את הגזרה ואת הציבור ובלי שנישבר ונצעק "עד כאן"! שכם תמורת רונן, שכם תמורת יצהר, שכם תמורת הר ברכה וה' ירחם תמורת מה עוד. הכניסות לקבר יוסף חייבות להימשך. הם אבן היסוד של המשך החיים הנורמאלים והשקטים כאן במרחבי יהודה ושומרון. אז למה אנחנו ממשיכים להשתתף בכניסות האלו לשכם, מי בכלל צריך כאלו טובות?!

מסתבר שהיחיד שבאמת צריך אותם הוא הצבא בעצמו.