בין אחדות אוניברסלית לאהבת ישראל

גם השנה התקיים "יום האחדות" - מיזם לזכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון, ה' יקום דמם במהרה.

בעבר נשמעה ביקורת מצד רבנים על אופיו של מיזם "יום האחדות". העובדה שארגון "הנוער הגאה" למשל נטל בו חלק גררה ביקורת נוקבת מצד הרב צפניה דרורי שאמר שמדובר ב"חילול ה' גדול". גם העיסוק ביצירת אחווה בין יהודים לערבים בארץ ישראל לא מצא חן בעיני רבים.

אפשר להעלות תהיות עד כמה אירועי יום האחדות בבאקה אל-גרבייה או בטייבה אכן תורמים לזכרם ולעילוי נשמתם של שלושת הנערים, אבל אני מעדיף להתמקד דווקא בתכנים ובתפיסת האחדות כפי שהיא באה לידי ביטוי באירועי "יום האחדות", כמו גם בפעילויות רבות בתחום החינוך סביב מושגי האחדות ואהבת החינם.

בעמוד הפייסבוק של "יום האחדות" שותף סרטון שהוכן על ידי עמותת "דור האחד". מטרת הסרטון היא להציג את היכולת לבנות שותפויות בין קבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות באמצעות זיהוי והעצמת מכנה משותף רחב. השוני ה"חיצוני" המבדיל בין יהודים לערבים, בין דתיים לכאלה שאינם, בין קיבוצניקים לתל-אביביים, יכול במעט עבודה לפנות את מקומו ליצירת אחווה ותחושת אחדות המבוססת על ההבנה שבסופו של דבר אם נעמיק להתבונן בחווית החיים הפשוטה שלנו נגלה שהפערים לא כל כך משמעותיים. אמנם אנחנו בני עמים אחרים, אבל שנינו אוהבים מוזיקה או מתמודדים עם קושי אישי דומה. במידה רבה יכול המתנחל שמתמודד עם מחלה כלשהי לחוש קרבה רבה יותר לערבי עם התמודדות דומה מאשר לאחיו היהודי. וגר זאב עם כבש.

ההבחנה שבסרטון נכונה למדי. בסופו של דבר השאלה אם מפגש בין אנשים ילווה בחוויה של קירוב ואחדות או ריחוק ובידול תלויה בשאלה מהי חווית החיים המרכזית שלהם. בהתבוננות נקודתית יותר כולנו נוכל לשים לב שגם ביחס לאנשים שביום יום מאוד שונים ורחוקים מאיתנו נוכל לחוש קרבה כשנמצא את עצמנו יושבים לידם בתור במשרד הפנים או בקופת החולים. למה? כי כרגע אנחנו נמצאים פה. לכן נכון מאוד להניח שהיכולת ליצור אחווה בין יהודים לערבים תלויה בשאלה מהי חווית החיים המרכזית שלנו.

בנקודה הזו טמונה המלכודת הסמויה. מי שמבקש להחליף את המושג היהודי "אהבת ישראל" באהבה ואחדות בין יהודים לגויים תופס את חווית החיים המרכזית של יהודי דווקא בחייו הטבעיים הפשוטים. חווית החיים הבסיסית של יהודי לדידו היא לא יחסיו עם הקב"ה, "שויתי ה' לנגדי תמיד" במילים אחרות, אלא אהבתו למוזיקה, התמודדות עם מתחים אישיים כאלה ואחרים או העובדה שהוא "מעשן מריחונאה" (כך בסרטון).

הפרק המוכר ביותר בספר התניא, פרק ל"ב, מדבר על מצוות אהבת ישראל. בעל התניא לא פותח את הפרק בהסבר על חשיבות המצווה לאהוב כל יהודי אלא דווקא בתיאור המצב הנפשי שמביא לידי היכולת לקיים כפשוטו את הציווי "ואהבת לרעך כמוך". "והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה". הדרך "הישרה והקלה" לפתח יכולת לקיים את מצוות אהבת ישראל היא ההתעצמות שלנו עם ההכרה שנפשנו היא העיקר וגופנו הוא טפל, כלומר ההכרה שהציר המרכזי סביבו אנו חיים הוא יחסינו עם הקב"ה ולא העובדה שאנחנו חיים, נושמים, אוכלים ומתפרנסים.

התורה והמסורת היהודית עצבה את סדר יומו של היהודי כך שיבוא לידי קיום של "שויתי ה' לנגדי תמיד". עם הקימה מהשינה מודה יהודי לה' שהחזיר לו את נשמתו, שלוש פעמים ביום הוא מתפלל לאלוקיו, בבוקר ובערב מייחד יהודי את ה' אלוקיו על העולם כולו וכך הלאה. גם בעיסוקנו בצרכינו הגשמיים אנחנו מצווים לזכור תמיד שה' אלוקינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חייל וש"לה' הארץ ומלואה". ככל שנתעצם עם יהדותנו נשכיל לבסס את מצוות אהבת ישראל כתיקונה. ככל שנעצים את ההזדהות שלנו עם הנפש האלוקית שבנו תיבנה בנו, כמעט בדרך ממילא, יכולת לאהוב כל מי שגם בו יש נפש אלוקית, שגם הוא חווה, או לכל הפחות יכול לחוות, חיים מלאי תוכן אלוקי. דווקא מתוך זה נוכל לבנות יחס מתוקן לכל עמי תבל, גם הם עוד יכירו בעז"ה שה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

ביום הזיכרון להרצחם של גילעד, נפתלי ואייל הי"ד, בחורי החמד שנרצחו בידי פורעים ערבים ימח שמם וזכרם, נקבל על עצמנו כולנו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", לאהוב כל יהודי ויהודי בלב ונפש. את תחושת האחדות ואהבת ישראל שלוותה את התקופה המתוחה בה גורלם של הנערים טרם הוברר נינצור בלבנו.