היֹה היו פה פעם ביצות?

• "בפרשת שלח לך מתארגנת שבת בנקודה חדשה", סיפרו לי הבנות שלי בהתלהבות. "נכון שאנחנו באים?"

בעיקרון בסדר, נשאל רק את החצי השני, אם זה מתאים לו, אז בשמחה...

בהמשך מתבררים פרטים נוספים: כנגד קולות החולשה הרוצים לקרוע איברים מארצנו ולחלקם לאויבינו, יעלו קבוצת משפחות, נערים ונערות (הנערות, כך מסתבר היו הקמב"ציות של השבת) לאיזו נקודה חדשה:

לא סי – כי זה כבר בקונצנזוס של המתנחלים, לא אי – כי קרב עם שופ"ים[1] באמצע השבת אינו מומלץ, כן בי- למה? כי זה מה שנשאר. וחוץ מזה כולנו מחזיקים ש:

אין A, אין B, אין C  – ארץ ישראל כולה שלי!

למה דווקא השבת? פרשת שלח לך, זה הזמן לתיקון חטא המרגלים, לתיקון המאיסה בארץ חמדה. דווקא בשבת הזו מתאים להכריז: טובה הארץ מאוד מאוד!, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!

בשבוע שלפני כן, הזדמנה לי חוויה הראויה לפוסט בפני עצמו. השתתפתי בשבע ברכות לילי וחשוך בבית הכנסת העתיק בנערן, לזוג צעיר ממעוז אסתר. (כן, זה הזוג שכוחות הביטחון החריבו את ביתו, אבל זה קרה כבר אחרי השבת שעליה באתי לספר.)

באמצע הסעודה, קוראת לי אחת המארגנות הצידה: "את עם פלאפון?"

• "לא", הצבעתי לעבר נערה אחרת שהשתמשה בפלאפון שלי כפנס להאיר לסועדות.
• "מעולה! תשמעי על שבת! אתם באים נכון? יופי! אז תראי, אנחנו מדברים עם כולם על שבת במעוז אסתר, כדי שכל מיני מאזינים שלא ברשות מהרשות, לא יטרפדו לנו את השבת. אז ביום שישי תגיעו למעוז אסתר? בסדר?! משם ניסע למקום המיועד."

טוב, שיהיה כך. הנופך המבצעי הזה מעלה לי את החשק. לבעלי דווקא קצת פחות, לא מתאים לו מאבקים עם שוטרים בערב שבת או בשבת עצמה חלילה. אני דווקא לא חוששת. –"יהיה בסדר!", אני מרגיעה אותו.

שבת בשטח – אינה דבר פשוט, אם לנסיעה שגרתית להורים, צריך להביא חצי בית, הרי שלשבת בשטח צריך להביא כמעט את הבית כולו...

ראשית, כותבים רשימה – מה צריך להביא? אוהלים, שקי שינה, שמיכות לרפד את האוהל, שולחן מתקפל, כיסאות, תאורת חירום, משחקים שהילדים לא ישתעממו, אוכל  (מתחלק לאוכל לסעודה - כל משפחה מביאה משהו אחר, ולנשנושים למשפחה שלנו לשאר השבת), בקבוקי מים ועוד ועוד. התברכנו בשמונה צאצאים בלי עין הרע.

יום שישי מוקדש בעיקר לאריזה עצמה. באזור עשר אנחנו מקבלים טלפון מאחת המארגנות – "תגיעו למעוז אסתר בשלוש טוב?!"

בטח בשלוש! מה נראה לה?! עד שלוש נספיק גם להכין את האוכל שהתבקשנו, גם לארוז את כל הבית שלנו, גם לקלח את כל בני המשפחה וגם לנסוע מביתנו בשבי שומרון למעוז אסתר הסמוכה לכוכב השחר (כשעה נסיעה) כל זה כשברקע תינוקת חמודה ובכיינית, ועוד אחים גדולים, שחלקם עוזרים וחלקם – פחות?!

התאמצנו מאוד, ובשעה שלוש היינו כולנו על שתי המכוניות שלנו – קדימה! למעוז אסתר.

כנראה שלא רק לנו היה קשה להגיע בשלוש. בארבע הייתה רק משפחה אחת. אני שואלת את שי ירד (ראש המשפחה שהגיעה יחד איתנו): "לאן הולכים?"

הוא מושך בכתפיו: "על אחד ההרים אשר אומר אליך"

בין לבין מגיעות עוד משפחות. בסך הכול כאחת עשרה משפחות.

השמועה אומרת, שהנערים כבר שם מארגנים את השטח.

סוף, סוף יוצאים לדרך בשיירה. עולים לכוכב השחר, ביציאה מכוכב השחר פונים שמאלה, מעניין לאן נוסעים. אני נוסעת אחרי הרכב הכחול של משפחת ירד. אחת הבנות מתקשרת אלי: "נוסעים לעופרה."

נכנסים לעפרה – אני קצת לא מבינה, לאן כבר אפשר להגיע מעפרה המגודרת? אולי לעמונה?

הרכב הראשון בשיירה פונה ימינה וכל השאר בעקבותיו, יוצאים לשביל הביטחון של עופרה, ממנו פונים לשביל אחר, מתחילים להעפיל במעלה ההר. בתיה של עפרה מתרחקים. כל הדרך שפתי דובבות תפילה, איני חרדה כל כך לשלום ילדי, אבל שלום הרכבים שלנו כן מטריד אותי,  דרך החתחתים שבה מובילים אותנו מתאימה אולי לרכב 4*4, אבל הרכבים הנמוכים שלנו צולחים אותה בקושי רב. לבי ניתר לשמע כל בום בתחתית הרכב. אני מביטה במראה בחשש, האם הרכב השני שלנו לא נתקע באמצע העלייה? ממשיכים לנסוע, השביל נעשה קצת יותר נוח. אוף! שהנסיעה הזו תיגמר כבר!

פתאום – עוצרים, הגענו לאיזשהו שום-מקום. כאן נעשה את השבת. יוצאים מהרכב. אנחנו ברום ההר, מצפון ניבט אלינו הר בעל חצור, קצת יותר גבוה מאיתנו. אני מעריכה את גובהנו בלמעלה מתשע מאות מטר. הרוחות בהתאם. מזל שהבאנו סוודרים. הצצה בשעון – עוד שעה שבת! עוד הרבה עבודה לפנינו.

פורקים את כל הציוד מהרכבים. בונים את האוהלים. מכניסים בהם אבנים כדי שהם לא יעופו. אחר-כך בלילה, כשנלך לישון, האבנים הללו מאוד יפריעו אבל עכשיו הן הכרחיות.

אני יוצאת למבצע בנייה פרטי, אני בונה בצד האוהלים חומת אבנים קטנה שתגן על נרות השבת שלי.

בעוד אנחנו עוסקים בהתארגנות הפרטית שלנו יש אחרים העמלים על צרכי הכלל: תוקעים בזנטים מסביב לשטח ומעליהם מותחים חבל לעירוב. מותחים צילייה. מארגנים פלטה – חתיכת פח מעל נרות נשמה. בשני אוהלי איגלו קטנים קובעים תאי שירותים אורגנים. זה דווקא סביר, רק צריך לרוקן את הדלי כמה פעמים במהלך השבת. ישר כוח לנערות הצדיקות שעשו גם את המלאכה הלא כל-כך נעימה הזו.

 שבע ועשרים – אני מדליקה נרות. העוסקים בצרכי הציבור ממשיכים בארגונים עד השקיעה.

ג'יפ עם חיילים מגיע. "אנחנו נאבטח אתכם השבת כל הכבוד לכם! במוצאי שבת נבוא לעזור לכם להתקפל עם תאורה."

 אז השבת תעבור בשלום, המערכת תכיל אותנו.

הגברים הולכים להתפלל בשטח של הנערים, כחצי ק"מ מאיתנו. אור בודד בהמשך הרכס מעיד על קיומם. כל המשתתפים בשבת הם "דוסים כבדים" ויצירת ערבוב בין נערים ונערות כלל לא באה בחשבון. הנערות מתפללות במתיקות בשטח של המשפחות.

סעודת שבת. ממש כמו בבית, מפות לבנות, שלל סלטים, אוכל של שבת.

אחת הנערות מזכירה לחברותיה: "תעזרו למשפחות עם הילדים". זה באמת מאתגר להיות זוג צעיר עם שלושה קטנטנים בשבת כזו. לי יש ילדים גדולים שעוזרים.

אני נזכרת בתקופה שלפני הגירוש מגוש קטיף, גרנו אז באוהל בכפר דרום. היו לי אז שני קטנטנים. אז דווקא הסתכלתי בהערצה על המשפחות הגדולות שהיו איתנו, איך מסתדרים עם כל כך הרבה כביסות בתנאים שכאלו?

בשיחה עם אחת הנשים הצעירות אני מסכמת – לכל שלב בחיים יש את היתרונות ואת הקשיים שלו. 

באמת, חוץ מאיתנו וממשפחה נוספת, כולם צעירים למדי. האם כל האידאליסטים מתברגנים מתישהו?

האמת היא שבשבת הזו אני מרגישה סופר בורגנית. כמעט כל המשפחות האחרות כאן חיות באיזה בית עץ או אוהל בגבעה, זה לא רק התנאים, זה גם החשש הסביר שחבורת לובשי מדים תבוא יום אחד להחריב את ביתם, (וזה אכן קורה לעתים). רק אנחנו גרים בבית אבן עם גינה ביישוב קהילתי.

טוב, לפחות באנו לכאן.

מזג האוויר הולך ומתקרר. אני נוברת בתיקים לחפש עוד סוודר לילד שממש קופא מקור. זה לא שבי שומרון כאן, קר גם באמצע הקיץ.

דבר תורה –  מילים מרוממות, על האהבה שלנו לארץ ישראל, על תיקון חטא המרגלים, על הקשר שבין אהבת בני הזוג זה לזה (הרי יש לנו כאן זוג שהתחתן לפני שבוע וחצי,)ובין ארץ ישראל. כמאמר השיר: טובה הארץ מאוד מאוד, עוד ישמע בארץ יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.

לאחר מכן, מתלבטים בכמה הלכות של שהייה בשטח בשבת – למשל: אם יש אבנים שמציקות מתחת לשק השינה, זו בעיה להוציא אותן, אולי מותר בשינוי עם הרגל?

הולכים לישון, עם כל השמיכות שריפדנו בהם את האוהל עדיין מרגישים את האבנים. צריך גם להתכסות במשהו מחמם. האוהלים צפופים והאבנים בפינות מצמצמים עוד את שטחם. איכשהו כולם מוצאים תנוחה סבירה ונרדמים. דווקא ישנתי לא רע.

כמה שהיה קריר בלילה, ביום היה חם. כולם הצטופפו מתחת לצִלייה, המחסה היחיד מהשמש היוקדת.

הנערות והילדים הגדולים הלכו לטייל באזור. לא רחוק מהשטח שלנו יש מעיין. בעלי העביר להן שיעור שם. כל מי שתינוק כרוך בצווארה, למשל אני, לא יכולה ללכת לטייל מחמת איסור הטלטול. מאוחר יותר כשהתינוקת נרדמה יצאתי גם אני לטיול צהרי שבת עם בעלי. הלכנו לאזור של הבנים. ירושלים נשקפת מולנו מדרום, הרי עבר הירדן נשקפים ממזרח. אולי כאן עמד אברהם עם לוט והציע: היפרד נא מעלי, אולי כאן נשא לוט את עיניו ובחר בסדום, אולי כאן הבטיח ה' לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה".

בסעודה שלישית מסכמים את השבת: "היה נהדר, נבוא בשמחה לשבתות נוספות כאלו." המארגנות מחייכות – " זה המון לוגיסטיקה לארגן שבת כזו: ג'ריקנים, בזנטים, אוהלים, תאורה. מצד שני, אחרי שעשינו את זה פעם אחת, בפעמים הבאות יהיה קל יותר."

עם צאת השבת , פונים לפרק את האוהלים. שוב קר. מקפלים שמיכות, סוגרים תיקים סוחבים הכול לרכבים, ונפרדים מהמקום. יהי רצון שיקום כאן יישוב יהודי חדש. כאן, כמו בנקודות נוספות במרחבי ארצנו.

 ישר כוח למטה "כולה שלנו", על ארגון השבת בתוך כל שאר הפעילויות לחיזוק אחיזתנו בחבלי ארצנו. מחכים לפעם הבאה...

לתגובות: [email protected]