יחד שבטי ישראל

רגילים להגיד שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. המקום בו האדם גדל, והחברה שהאדם גדל בתוכה מעצבים את הרצונות שלו וההרגלים שלו, ונותנים לו כיוונים ומטרות להמשך דרכו בחיים. אבל אין הכוונה שרק החברה שבה האדם גדל בילדותו מעצבת אותו. כשם שהחברה בשנותיו הראשונות בונה את האדם, כך ואולי אף יותר מכך, בונה אותו החברה שבה הוא בוחר לחיות כאשר הוא מתבגר. הבחירות של האדם מעצבות אותו, במידה מסויימת, יותר מאשר הדברים אליהם הוא נולד בלי בחירה, ולכן אם נכון לומר שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, נכון גם לומר שהאדם הוא תבנית נוף החברה בה הוא בוחר לחיות כאשר הוא עומד על דעתו.

האדם לא חי לבד. החברה שבה האדם חי משפיעה עליו ומושכת אותו ונותנת לו מסגרת שבתוכה האדם בונה את הרצונות שלו והשאיפות שלו, את חיי השגרה שלו ואת תרבות הפנאי שלו, את רמת החיים שלו ואת הדמויות לאורן הוא בוחר ללכת.

לכן חשוב שהאדם יבחר לחיות בחברה שמושכת אותו ליראת שמים, שהדמויות המרכזיות בה הן דמויות שעבודת ה' היא מרכז עולמם, וממילא התרבות שאליה האדם יימשך תהיה תרבות של קדושה. וכך כותב הרמב"ם[1]:

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם... מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר "ובו תדבק".

אף על פי שיש כיום הרבה חברות שבהם יש דמויות של 'צדיקים וחכמים' בלשון הרמב"ם, קשה למצוא חברה שבה המכנה המשותף הוא יראת שמים. יש חברה שבה המכנה המשותף הוא הצבע של הכיפה, ויש חברה שבה המכנה המשותף הוא המוצא העדתי וכו'. כאשר אדם גדל בחברה שבה המכנה המשותף הוא הצבע של הכיפה, למשל, המטרות שלו והחלומות שלו נבנים בתוך המסגרת הזו, של הצבע של הכיפה, וכן הלאה בשאר סוגי החברות. מבנה החברה שבה האדם גדל מציב לו מעין 'תקרת זכוכית' שאותה הוא לא יכול לעבור. אם היראת שמים שלו נכנסת למסגרת של החברה, זה טוב מאוד, אבל מעבר למסגרת הזו קשה מאוד להתקדם ולחשוב, וכל התרבות וחינוך הילדים עוברים, כאמור, דרך המסך הזה, של המכנה המשותף שבתוכו האדם חי. דרך החברה שהיא 'תבנית נוף בגרותו'. האם יש דרך לייצר חברה שבה המכנה המשותף שמסביבו האנשים גדלים, וממנו הם נבנים, הוא יראת שמים?

בגלל השאלה הזו קמה בשבוע שעבר מפלגה חדשה בשם 'מחנה ישראל'[2]. במפלגת 'מחנה ישראל' רוצים לאגד כמה שיותר דמויות תורניות, מכל הזרמים, שהתלמידים שלהם והאמירות שלהם יהיו הדרך של המפלגה. אם החלום של המפלגה הזו יצליח, ובמפלגה אחת יתאגדו רבנים דתיים לאומיים וחרדים, אשכנזים וספרדים וחוזרים בתשובה – תצא מכאן אמירה שהמכנה המשותף שמעניין אותנו הוא יראת שמים.

חשוב להדגיש, שאף על פי שעיקר הפעילות מופנת (כרגע לפחות) לכיוון פוליטי, עיקר החשיבות של המפלגה הוא לא במישור הפוליטי, אלא ברעיון אותו היא מקדמת. האמירה שאנחנו רוצים להתקדם ביראת שמים, ולא שכל אחד יתעסק רק בצרכים של הקהילה שלו.

ב'כנסת' הראשונה של מדינת ישראל, היתה 'חזית דתית מאוחדת', שאיגדה את כל המפלגות הדתיות. גדולי ישראל, ובתוכם הרבי מליובאויטש והרבי מבעלז ועוד גדולים, דחפו ועודדו להקים 'חזית' כזו, וחשבו שהיא תקדם את העניינים הדתיים יותר מאשר מפלגות שמפולגות על פי קהילות. החלום של מפלגת 'מחנה ישראל' הוא להחזיר עטרה ליושנה, ולעשות חזית דתית מאוחדת, שבה יתאגדו כל האנשים שיראת שמים מעניינת אותם, והם רוצים לקדם את עצמם, ויחד איתם את כל עם ישראל, ביראת שמים.