הצפיפות בנמל התעופה בן-גוריון, היא כנראה התופעה הבולטת ביותר של חודשי הקיץ המיוזעים בשנה זו, שעדיין בעיצומם. רבבות ישראלים גודשים את הטרמינל בלוד 24 שעות ביממה, ממתינים בתורים אינסופיים, כשמולם עובדי רשות שדות התעופה המתקשים לעמוד בלחץ העבודה המטורף של אלפי המזוודות הכבדות ושירות בעליהם הלחוצים.
מחירי כרטיסי הטיסה שהאמירו פי כמה, קשיי ההמתנה והצפיפות, בדיקות הביטחון המתישות בגבולות, ואפילו קריסת חברות התעופה שגרמו לביטולי ודחיית אלפי טיסות, לא הרתיעו את הישראלים מהמשך ההסתערות על כל יעד תיירותי בעולם. היהודי הנודד מוכן לסבול ולהיאבק, ובלבד שיוכל להמשיך לנדוד... גל הנסיעות לנופש שהחל עוד לפני פסח, רק גדל והלך עוד הרבה לפני חופשת הקיץ, ולא מראה גם עתה כל סימנים של האטה, וחופשת החגים עוד לפנינו...
מה עומד מאחורי הדחף הבלתי-נשלט לנסיעה לחו"ל שוב ושוב? מניין האובססיביות לרכוש תמיד עוד חבילת נופש ועוד טיול, כשעדיין לא הספקנו לנוח מתלאות החופשה הקודמת?
אם נהיה כנים עם עצמנו, התשובה תהיה ברורה: כולנו רוצים פשוט לברוח. לברוח מהיומיום המעיק; לברוח ממזג האוויר המהביל, מהמריבות, הפילוג והשנאה; לברוח מהחובות והאתגרים העומדים תמיד לפתחנו; לברוח מהטעויות שעשינו ומתוצאות הטעויות, הממשיכות לרדוף אותנו.
ימי התרמה ייחודיים של הקול היהודי - היו שותפים >>
כולנו יודעים שהנסיעה לא תפתור דבר, אבל לפחות תיתן לנו כמה רגעים של אשליה, כאילו כל הבעיות לא קיימות. אולי אם נתרחק מהן קצת יותר, הן יציקו לנו קצת פחות.
"לברוח זה לא פתרון", יאמר לנו כל קאוצ'ר מתחיל וכל פסיכולוג מנוסה, "צריך לעמוד באומץ מול האתגרים והטעויות של עצמנו, ולהתמודד מולם". זה כמובן נכון, אבל לא באופן גורף. מסתבר שאפילו תורת ישראל מכירה בצורך לברוח, להתרחק, ולהכניס את עצמנו למשבצת אחרת.
התורה מפרטת פעמים רבות את דיני "עיר מקלט": ההורג נפש בשגגה, נמצא בסיכון ממשי לחייו כתוצאה מכך שגואל הדם ירדוף אחריו. הפתרון שהתורה נותנת לו היא לצאת לגלות ל"עיר מקלט", עיר סגורה המגינה עליו. ההלכה קובעת כי הדרך לעיר המקלט חייבת להיות נוחה, סלולה, רחבה ונגישה ככל האפשר, כך שלעולם לא יהיו בה "פקקי תנועה" או צפיפות המעכבת את הנמלט בדרכו. יתרה מכך, בכל צומת דרכים בארץ חייבים להיות שלטי-ענק ותמרורים מאירי עיניים ה'זועקים' "מקלט! מקלט!" כך שכל מי שצריך מקלט, יידע בקלות למצוא את דרכו לשם.
במשמעותה הפנימית של הלכה זו, מדברת בעצם התורה אל כל אחד מאיתנו. התחושה של צורך עז לברוח ולהימלט מה"כאן ועכשיו" המעיק, היא טבעית ונכונה. קשיי החיים ולחצי היומיום, השגיאות והטעויות שבדרך, מכבידים ומאיימים עלינו. אכן, חובה לברוח, ואף להקל ולהנגיש את הדרך לכל בורח ולהכריז להיכן לברוח; אולם תמרורי התנועה של התורה אינם מובילים לנתב"ג...!
לשון הפסוק העוסק בערי מקלט היא "ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", בספרי הקבלה נאמר על כך, שהמילים "אינה לידו ושמתי לך", הם ראשי תיבות "אלול". משמעות הדבר היא שחודש אלול הוא ה"עיר מקלט" המיוחלת, הוא הפתרון היעיל והאמיתי, שיעניק לנו את תחושת השחרור והרווחה.
לאחר שנה שלימה של אתגרים וקשיים, הצלחות וכישלונות, אומר לנו בורא העולם: בואו, צאו מהסביבה הרגילה והשגרתית, והיכנסו לחודש אלול, לעיר המקלט. החליפו סביבה ואוירה. בכך אתם מובטחים שכישלונות העבר ובעיותיו לא ירדפו אחריכם ולא יוכלו להציק לכם יותר. רק תעשו צעד אחד, והיכנסו לעיר המקלט שהכנתי לכם, לחודש הרחמים והסליחות.
איך עושים זאת? לא מסובך מידי. אין צורך לארוז מזוודות או להשיג תור לחידוש דרכון, גם לא להידחף בצפיפות שעות ארוכות בטרמינל... פשוט לשים את עצמנו במקום אחר. מקום שבו מצווה כלשהי שהייתה "רחוקה" ממני ומעולמי, הופכת להיות חלק מחיי. יתכן למשל שבמהלך השנה "לא שייך" שאשתתף בשיעור תורה, "אני? אין לי זמן לנשום, מתי יש לי זמן לשיעור תורה?", אז עכשיו אני במקום אחר, אקבע לעצמי שיעור תורה יומי, ושהעולם יחכה. כך נכנסים ל"עיר מקלט", נושמים אויר אחר, ובורחים לגמרי, לא רק זמנית מטעויות העבר.
ומלך מלכי המלכים, שבחודש אלול הרי כידוע יוצא מהיכל מלכותו אל ה"שדה", מאיר לנו פנים באמצעות שלוש עשרה מידות הרחמים, נמצא קרוב קרוב אלינו ומבטיח לנו: "פתחו לי כחודו של מחט, עשו רק צעד אחד אל עיר המקלט, החלטה טובה, ואני אפתח לכם כפתחו של היכל", והוא נושא אותנו על כפיו בטיסת 'מחלקה ראשונה' נוחה, אל עבר חודש תשרי והשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ומעניק לכל אחד ואחת מאיתנו כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.
