יום העצמאות בפתח וגם אם בצוק הקורונה לבוש החג שונה הפעם הרי שבלבבות היהודים עולצים ומאושרים. השבוע המכונן הזה המתחיל בציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ממשיך ביום הזיכרון לחיילי צה"ל וקרבנות הטרור ומסתיים ביום העצמאות - אינו מותיר יהודי אחד בארץ ובעולם אדיש. וכי ייתכן אחרת? הרי לאחר שעבוד מצרים, לאחר תלאות הגלות, לאחר השואה הנוראה מכל ולאחר מלחמות שלא נגמרות – אין יותר טבעי מאשר לחוש התרוממות רוח מיוחדת שהרי אנו עומדים היום לאחר שבעים ושתיים שנים בהם מגשים עם השם, בעזרת השם, את חזון הנביאים.
הקמת המדינה והשמירה עליה גובה מחיר דמים קשה מנשוא. טוב יעשה מי שחש רפיון בגלל תלאות המגפה העכשווית אם ייתן דעתו ולבו לטובי בנינו שמסרו נפשם על קיומנו בארצנו. אין זו קלישאה - במותם, באמת ובתמים ציוו לנו הנופלים את החיים, ציוו וגם אפשרו.
ביסוס מעמדה הריבוני והחזק של המדינה אכן מתבצע, כדברי הרב זצ"ל, קמעה קמעה. מלחמת שחרור עקובה מדם, מבצע קדש, "מלחמת השחרור השנייה" בששה ימים מופלאים שכולם נס אחד גדול, מלחמת ההצלה העקובה מדם שהחלה ביום כיפור ואחריה אלה שבלבנון, ובהמשך המערכות בעזה והטרור הערבי הניאו נאצי. עם כל אלה אנו מתמודדים, בהצלחה חסרת תקדים בתולדות האנושות.
ובצד ההתפתחות הזו ישנם אנשים שהשפעתם, מאז הקמת המדינה על תולדות עמנו כאן בארץ הקודש, מיוחדת ובעלת משקל סגולי עצום, כזה שלא יסולא בפז. אבקש מכאן להתמקד בשתי נשים הקוצרות בימים אלה פרי עמל של שנים רבות – הלא הן יהודית קצובר ונדיה מטר המוכרות לרבים בשם תנועתן – "נשים בירוק" וכיום תנועת "ריבונות".
יהודית ונדיה החלו את המסע לעבר הריבונות לפני כעשור שנים. באותם ימים עצם העלאת הנושא היה בבחינת טאבו. מי העז לדבר על ריבונות? התודעה הלאומית, שלא לדבר על זו הבינלאומית היו שקועות עד צוואר בהסכם אוסלו הארור. החטא הקדמון הזה לא רק שהפיל בנו חללים רבים אלא שהיכה בנו תודעתית מכה אנושה עד כי כאחוזי סנוורים הלכו רבים מבני עמנו שולל אחר האשליה והבגידה. הכול זוכרים את נאום בר אילן של בנימין נתניהו, את הקפאת בניה, ההתעללות בהתיישבות ועוד מרעין בישין.
ובאותם זמנים ממש פעלו יהודית קצובר ונדיה מטר בחריצות, ביסודיות, בנאמנות , באמונה גדולה ובאהבה אין קץ לארץ ישראל ונחלת אבות על מנת לקדם רעיון שבאותם ימים נראה היה לרבים כהזוי ותלוש מהמציאות.
באם ארצה לפרט את הפעילות הענפה של השתיים אצטרך ככל הנראה לכתוב אנציקלופדיה בנושא אלא שמפאת קוצר היריעה אגע רק בכמה עניינים בהן עסקו השתיים ואותם קדמו, עד שהגענו למצב דהיום, השונה במהות מהמצב התודעתי והמדיני שהיה קיים בעבר.
יהודית ונדיה החלו בעשיית נפשות לעניין הריבונות על אש קטנה. מפגש פה ושיחה שם, עם יהודים פעילים למען ארץ ישראל, עם מנהיגי תנועות חוץ פרלמנטריות, עם אישים מובילים בהתיישבות היהודית, עם אנשי תקשורת ולימים גם עם אנשים פוליטיים.
תוך השקעת חשיבה מרובה, הכנת תכניות עבודה מסודרות ופיתוחן עם הזמן ותוך גיוס תרומות בארץ ובעולם הכשירו השתיים את הקרקע, זרעו את זרעי הריבונות, דשנו את הקרקע והשקוה. ביסודיות, בחריצות, בהתמדה ובמסירות פעלו שתי "המשוגעות" הרבה מעבר לקווי הקונצנזוס הלאומי על מנת לשנות אט אט את התודעה.
במשך השנים החלו השתיים לקיים כנסים בנושא, לגייס אישי ציבור מתרבים והולכים לדבר על הריבונות, לכתוב עליה, לבסס את החלום בתכניות מעשיות ולהרחיב את מעגל התומכים. השתיים לא חסכו כל מאמץ להגיע לעוד ועוד יהודים. בסיעתה דשמיא גדולה החלו לראות פרי בעמלן.
הכנסים הלכו ונהיו תדירים יותר, כך גם רשימת המשתתפים וכך גם אנשי הציבור התומכים. היסטוריונים, אנשי צבא, אנשי אקדמיה, מומחים בביטחון ובקיאים בתורת הדמוגרפיה – כל אלה צורפו למעגל המקדמים את הרעיון, כאשר עגלת היוזמה כמעט כולה נדחפת במעלה ההר הזה על ידי השתיים.
עם הזמן החלו השתיים להוציא לאור עיתון בנושא וכך גם שמו – "ריבונות". העיתון הווה כתב עת ובו מאמרים, הגות, רעיונות, חיזוק ותקווה. מסה רעיונית מכוונת מטרה ועשירה בתוכן. העיתון הופץ בתחילה במאות עותקים בהמשך באלפים רבים מאד, חנם אין כסף לכל דורש ומתעניין.
מתוך הבנה של הצורך בגיוס תמיכה פוליטית פעלו השתיים במקביל ליצור קשרים עם כל המי ומי בעולם הפוליטי. מסופק אני אם נותר מאן דהוא לפליטה שהצליח לחמוק מרשימת האישים הפוליטיים עמן יצרו השתיים קשרים. כאמור, השמות רבים מספור. התוצאה הייתה מרשימה – עוד ועוד אישי ציבור וחברים במפלגות הימין (בעיקר אך לא רק) החלו לגלות אהדה לנושא, אהדה שלימים תתורגם למעשים, לידיים מורמות בוועדות הכנסת, להשפעה ישירה על מקבלי ההחלטות, בארץ ובעולם, עד לדרגים הגבוהים ביותר.
שדולת ארץ ישראל בכנסת היא בין היתר תוצר של פעילות שתי הנשים המסורות. העיסוק ההולך וגובר בנושא, בעיקר בשנים האחרונות - הוא פרי מעשה ידיהן להשתבח בו. טפטוף ההכרה בדבר האפשרות להחלת ריבונות והצורך בצעד זה לכל הדרגים ממנהיגינו בארץ ועד ידידים בהנהגה העולמית בחו"ל אכן חלחל באופן כזה עד כי היה לשיטפון המבטיח למלא את ברכת הציפיות, החלת הריבונות על כל ארצנו.
בידיעתן כי יש צורך בתמיכה רחבה בעם הקימו השתיים את "נוער ריבונות". כמדומני שבכנס הראשון לנוער ריבונות היו נוכחים כמאתיים בני נוער. כיום מונים החברים בנוער ריבונות אלפים בכל רחבי הארץ, חילונים כדתיים, אנשי התיישבות בצד נוער מהערים הגדולות ומערי השדה. להט הנעורים הזה היה כשמן למדורת ההתלהבות והתודעה הציבורית, שלא להזכיר את הערכים החינוכיים, היהודיים, הציונים, הערכיים והלאומיים המתלווים לתהליך.
וזאת יש לציין, כול שתואר לעיל על קצה המזלג הוא. כל שנעשה על ידי השתיים בענווה נעשה. ההתקדמות הכבירה ממצב של "הס מלהזכיר" עד למצב דהיום בו אנו כפסע מזו הריבונות שבפתח הושגה במלאכת מחשבת, במסירות אין קץ ובאמונה עמוקה. המשאבים אותם גייסו השתיים היו כבירים כך גם מידת ההקרבה האישית. מעולם לא בקשו יהודית ונדיה, שתיהן יחד ו/או כל אחת לחוד אשראי או תודה על מעשיהן.
אם על כל זה לא מגיע להן פרס ישראל הרי שהפרס אינו מגיע לאיש.
