בית המשפט המחוזי בירושלים התיר לפרסום פסק דין חסר תקדים בו נקבע כי הרשות הפלסטינית אחראית למעצרם, עינויים, ואף רציחתם בניגוד לחוק של משתפי פעולה עם ישראל החל משנות ה-90. בפסק הדין התקדימי של סגן נשיא בימ"ש המחוזי בירושלים השופט משה דרורי המשתרע על מעל אלפיים עמודים מפרט השופט את הקביעות המשפטיות אשר הובילו אותו לקביעותו וכן את מסכת העינויים אשר עברו משתפי הפעולה במרתפי הרשות הפלסטינית לאורך השנים.
באחד מהמקרים נקבע כי הרשות הפלסטינית אחראית על רציחתו של אחד מהעצורים, אשר הוא יהודי מצד אימו, שנרצח בידי אנשי הרשות בכלא בשכם בשנת 2002, אחיו למחצה יהודי תושב קרית ארבע, נקבע כי הוחזק גם הוא בידי הרשות הפלסטינית ועונה בתקופת מעצרו.
במקרים נוספים נקבע כי הרשות ניסתה לחטוף חלק ממשתפי הפעולה משטח ישראל ולהחזירם לעינויים ומעצר לאחר שברחו, במקרים רבים העינויים והמעצרים נפסקו רק בהתערבות כוחות צה"ל אשר שיחררו את משתפי הפעולה במהלך מבצע חומת מגן.
בפסק הדין, קובע השופט דרורי, כי "כאשר הרש"פ עוצרת אדם חשוד – לשיטתה – בשיתוף פעולה עם ישראל, משמעות הדבר היא כי המעצר הינו בעילה ביטחונית, שאינה בסמכות הרש"פ, אלא רק בסמכות ישראל עפ"י הסכם הביניים. פועל יוצא מכך הוא כי המעצר הינו בלתי חוקי".
"למעצר של הרש"פ בעילה שאינה בסמכותה, ובפרט כאשר מדובר בעילה ביטחונית, ישנן השלכות ביטחוניות בפני עצמן, מפני שהמעצר נועד – מבחינתה של הרשות – להכווין את התנהגותם של תושביה כנגד מדינת ישראל ובעד תמיכה בפעולות טרור. מחמת כן, גם תובענה אזרחית, שהגיש מי מתושבי הרש"פ בעילה של מעצר זה – לרבות התובעים בתיקים שבפניי, נושאת נפקויות ביטחוניות" קובע השופט.
לעניין העינויים אותם עברו התובעים קובע השופט "לא אוכל להימנע מלומר את הדברים הבאים: עיון רצוף בכל חומר הראיות, כולל התצהירים המפורטים של התובעים, והעלאתם בזיכרון של אותם עדים שהעידו על העינויים, כאשר חלקם הציגו בפניי במהלך עדותם אברים פגועים – כל אלה אינם דברים קלים. אכן, בית משפט נחשף בתיקים רבים למצבים קשים. אך, במקרה זה מדובר ברצף של עשרות תובעים, המעידים, כל אחד לחוד, על אירועים, כאשר התמונה המפורטת נכתבת בפרקים הפרטניים. לאחר כתיבה פרטנית זו, אין מנוס מלומר כי מדובר בהצבר ראיות, מהם עולה כי הרש"פ – על כל שלוחותיה ומנגנוניה שפורטו בהרחבה בפרקים הפרטניים – נהגה באלימות חמורה, כולל עינויים קשים, כלפי התובעים" קובע השופט.
בדיונים אשר התנהלו מעל עשר בפני בית המשפט, עלתה תמונה של עינויים קשים לאורך שנים. "רובם של התובעים מתארים תיאורים דומים של עינויים (עינוי בשיטת השבאח – תליה של האסיר באופנים שונים, חשיפה לקור מקפיא או לחום רב, מניעת שתיה כליל או שתיה של מים מתוך אסלת בית השימוש, מכות, ישיבה כפויה על בקבוק שבור וחד). קשה להניח כי עינויים דומים לא נבעו משיטת פעולה אחת, שהייתה מקובלת באותם זמנים, בבתי הכלא." כותב השופט.
עוה"ד ברק קדם ועוה"ד אריה ארבוס ממשרד רום – ארבוס – קדם – צור אשר מייצגים את התובעים צפויים בחודשים הקרובים לנהל בבימ"ש דיונים באופן פרטני בעניינו של כל אחד מהתובעים שם יקבע גובה הפיצוי אשר תפצה הרשות כל תובע, ככל הנראה צפויים כספי הפיצויים להגיע למיליוני שקלים לכל תובע.
עו"ד ברק קדם מסר לאחר פסק הדין "לאחר 14 שנה בהם התנהל התיק בבית המשפט, ולאחר בירור מעמיק של כבוד השופט דרורי שנפרש על פני פסק דין בן 1800 עמודים, עשה בית המשפט צדק והטיל אחריות על הרשות הפלסטינית בקובעו כי הרשות חטפה, כלאה ועינתה 52 פלסטינים שנחשדו על ידה בשיתוף פעולה עם ישראל. הם עונו בכל סוגי התופת החל מריסוק עצמות ותלישת ציפורניים עבור דרך גרירה על ידי רכב נוסע אליו הם כבולים, וכלה ברציחתם בדרכים סדיסטיות שלא יסבלם הנייר.
קדם הוסיף כי "למדינת ישראל יש חובה מוסרית עמוקה כלפי אלה שעונו ונרצחו בשל החשד כי סייעו למנוע טרור מרחובותיה. בית המשפט בהחלטה חשובה זו, עשה את הצעד הראשון לקראת מילוי חובה מוסרית עליונה".
עו"ד אריה ארבוס הוסיף "מדובר בפסק דין אשר הינו כתב אישום כנגד הרשות הפלסטינית, נפסק בצורה ברורה שהרשות כלאה ועינתה עשרות רבות של משתפי פעולה, מדובר באנשים אשר פעלו למען ישראל, בימ"ש עשה צדק בפסיקתו, עכשיו אנו ציפייה כי הרשויות בישראל יסייעו במימוש פסק הדין מול הרשות הפלסטינית."
פסק הדין מעלה עשרות סיפורים קשים לקריאה, באחד מהמקרים מתאר השופט "במשך כל תקופת מעצרו בחברון, סבל תובע זה מהכאות בלתי פוסקות, כולל: הכאות באשכים, הטחת ראשו בקיר, ועקב כך, אוזנו נפגעה, פגעו בעינו וגרמו לה לנזקים קבועים. מהמכות שקיבל, נפלו לתובע שתי שיניים. כבלו אותו בצורה שכאבה לו. מנעו ממנו שינה, רחצה והליכה לשירותים. עקב העינויים, התמלא עורו של התובע בפצעים. במשך חודש ימים היה מוציא שתן מעורב בדם."
במקרה נוסף תואר "התקיפות והעינויים שביצעה הנתבעת בתובע כללו מכות ומהלומות רבות, באמצעות כלי הנשק של המענים. מהמכות, כוסה ראשו של התובע בדם, חולצתו נספגה בדם, והוא שתת דם מחלקי גופו; ראשו היה מכוסה בחלק מן הפעמים, בהן הוכה; הוא הוכה גם באשכיו. כתוצאה מכך, יש לו בליטה גדולה, והוא סובל מכאבים באותו מקום. היו תולים אותו בשיטת ה"שבאח", מעליבים אותו, ויורקים על פניו." כותב השופט.
