ב-5 במרץ 2003, בימי האינתיפאדה השנייה, עלה המחבל מחמוד עמדאן סלים, תושב חברון, על קו 37 בחיפה, כשהוא חגור בחגורת נפץ במשקל עשרה קילוגרם. הפיגוע גבה את חייהם של 17 נרצחים, תשעה מהם תלמידי תיכון, ופצע 53 נוספים. בין ההרוגים היה אסף צור, תלמיד בן 17 בדרכו הביתה.
כנסו לפרויקט המחיר>>
כעבור ימים נתפסה חוליית המחבלים שתכננה את הפיגוע, ובה ארבעה תושבי חברון ומחבל נוסף מחיפה, בעל תעודת זהות כחולה. ארבעה מהמחבלים נידונו ל-18 מאסרי עולם; 17 עבור ההרוגים ומאסר נוסף עבור עשרות הפצועים. שלושה מהם שוחררו ב2011 בעסקת שליט. מפקד החולייה עלי אלרגבי, האחרון שנותר בכלא, שוחרר בעסקה האחרונה.
"כשהתחיל סבב השחרורים האחרון", משתף בכאב יוסי צור, אביו של אסף, "קיוויתי להקל על הכאב ולבדוק מה עלה בגורלם של המחבלים, בתקווה שאינם בחיים. לצערי, גיליתי ששניים מהמחבלים ששוחררו לעזה עדיין חיים שם, ושלישי שגורש מהארץ חי בקטאר. המחבל הרביעי, המסוכן ביותר, שוחרר כעת וחזר לחברון".
מה מבדיל בין מחבל שמגורש מהארץ לבין מי שחוזר לביתו?
"זו החלטה של הממשלה", אומר צור. "בעסקת שליט ישראל סירבה לאפשר למחבלים כבדים עם דם על הידיים לשוב ליהודה ושומרון, אך בעסקאות האחרונות חמאס התנגד לגירוש, ונתניהו התפשר".
איך נודע לכם על שחרור המחבל?
"לא הודיעו לנו דבר", אומר צור בתסכול. "בדקנו בעצמנו, שאלנו וחיפשנו באינטרנט. יש כאן בעיה מערכתית: מדינת ישראל כושלת, פעם אחר פעם, ביצירת קשר עם משפחות הנפגעים". צור מציין כי דווקא הצבא עשה עבודה טובה. "בפיגוע הזה נהרגו גם שני חיילים, ולמשפחותיהם הרימו טלפון. הצבא מאורגן יותר. לכל משפחה שכולה יש קצין נפגעים, והם עשו את העבודה ועדכנו אותם".
צור טוען כי בעסקה האחרונה ההסתרה הייתה גדולה מתמיד. "בעבר היו מפרסמים את שמו של המחבל 48 שעות לפני השחרור, ומאפשרים למשפחות לערער", מסביר צור. "זה היה טקס קבוע בבג"ץ, ואף שלא היה סיכוי לשנות את ההחלטה – הקפידו עליו. הפעם מדינת ישראל הגישה לבג"ץ רשימה אחת של כל המשוחררים, בלי לציין מתי כל מחבל צפוי להשתחרר".
העמימות הביאה לדחיית הדיונים בבג"ץ עד לביטולם. "בגץ דחו אותנו בטענה שאולי המחבל לא ישוחרר", הוא אומר, "אך כשהגיע השחרור אפילו לא טרחו ליידע אותנו. במילים אחרות אמרו לנו: שבו בצד ותשתקו".
איך הרגשתם במעגל המשפחתי?
"זה החזיר אותנו ליום שהודיעו לנו שאסף נרצח. זו הרגשה איומה ותסכול נורא, זה כואב, וזו הרגשה של בגידה: כי פעם אחת המדינה לא הגנה על בני, ופעם שנייה היא שחררה לחופשי את רוצחיו".
"הפרויקט של הקול היהודי על מחיר עסקאות המחבלים הוא מן הפרויקטים החשובים ביותר שנעשו כאן" אומר צור בכאב - "אני מצטער שהפרויקט הזה נעשה לאחר שהמחבלים שוחררו ומשפחות רבות איבדו את יקיריהן. כולי תקווה שמדינת ישראל תרים את הכפפה ותמשיך את הפרויקט הזה, ותיתן לנו את האפשרות לדעת מראש את הפרטים על כל מחבל, ולא רק בדיעבד".
שילמתם מחיר כבד מנשוא. אתם מרגישים שזה מאפשר יותר הקשבה אצל תומכי העסקה בכל מחיר?
"לא, אנשים חושבים מהבטן", משיב צור. "בזמן עסקת שליט, התראיינתי ואמרתי: אם חמאס היה מציע לישראל לירות בעשרה ישראלים בתמורה לשליט, מישהו היה מעלה על דעתו לעשות זאת? אז למה לשחרר אלף מחבלים, זה סביר? רק כי עדיין אין פנים ושמות לנרצחים?"
