במשך 13 שנים מאז רצח ראש הממשלה ושר הבטחון דאז יצחק רבין, היה טאבו מוחלט בין כלי התקשורת באשר לאפשרות למתן בימה כלשהי בתקשורת ליגאל עמיר שהורשע ברצח.
אולם לפני שבע שנים, סביב יום השנה ה-13 לרבין, ערכו עיתונאים בערוץ 2 ובערוץ 10 ראיון פיראטי עם עמיר. על אף ששיחות טלפון הורשו לעמיר רק עם אשתו לריסה טרימבובלר, באמצעות הערמה על שירות בתי הסוהר, כמה שיחות כאלו נוצלו לצורך ראיון עם עיתונאים.
כשהדברים התבררו, עמיר נענש על ידי שירות בתי הסוהר והועבר לבידוד בכלא אשל בדרום לצד איסור קיום שיחות ומפגש עם אשתו לזמן מה.
במקביל, הראיונות עם עמיר נגנזו אחרי לחצים רבים שהופעלו על גופי התקשורת הללו על ידי גורמים שונים. בכך למעשה חזר הטאבו המקודש לראשיתו, עד הפעם הבאה.
לאחר התקרית המתוקשרת של ביטול הראיון עם עמיר בערוצים המרכזיים של הטלוויזיה הישראלית, הופיעה באתר mako כתבה בה נשאלו בכירים בתקשורת בישראל האם יש לאפשר "פתחון פה לרוצח ראש הממשלה?". התשובות נעו בין התנגדות נחרצת לבין שידור ראיון עם צנזורים רבים וגם רעיון מקורי של שידור הראיון בשכתוב בלבד, ללא השמעת קולו של עמיר.
כמובן שההתנהלות הזו קצת תמוהה, בלשון המעטה.
חדשים לבקרים מראיינים עיתונאים בכירים טרוריסטים ערבים, ביניהם לא מעט כאלה שאחראים להירצחם של יהודים רבים. ביקור בסוכות אבלים של מחבלים גם הוא דבר נפוץ בקרב אותם עיתונאים ולראיין צעיר ערבי שמספר על כוונותיו לרצוח יהודים בדרך ל"שחרור אל-אקצא" הוא דבר שבשגרה.
איך תקשורת שמשדרת השכם והערב כתבות של סיקור תהלוכות חמאס לצד ראיונות עם בכירי הארגון יכולה לשלול ראיון עם מי שהורשע ברצח ראש ממשלה? במה גרוע ראיון טלפוני עם עמיר מראיון בפנים גלויות, בבתי הכלא, של מחבלים שרצחו יהודים רבים?
האם מבט לעיניים של מי שהורשע ברצח רבין הוא בעייתי יותר ממבט לעיניו של מי שרצח עשרות יהודים?
