למעשה, לא ההתנתקות חרצה את גורלו של "גוש קטיף" ואת גורלה של רצועת עזה, אלא הסכם אוסלו. מאז הסכם אוסלו הייתה הנוכחות היהודית – צבאית והתיישבותית בעזה במציאות בלתי אפשרית. הסכם אוסלו שמט כל יכולת להגן על ההתיישבות היהודית ולמנוע את התעצמות ארגוני הטרור
בשונה מיהודה ושומרון – שם פריסת ההתיישבות היהודית הרחבה שימרה גושי התיישבות, וכבישים מרכזיים מנעו רצף טריטוריאלי ערבי, המצב בעזה אחרי אוסלו היה של מובלעות מכותרות ברצף עצום של מרחב ערבי בשליטה ביטחונית פלסטינית, לצה"ל לא היה שום חופש פעולה ברצועת עזה.
עזה נכללה כבר בהסכם אוסלו א' – שנחתם בקהיר ב-1994, וכונה "עזה ויריחו תחילה". ההסכם קבע שהממשל הצבאי ברצועת עזה יבוטל, וסמכויותיו יעברו לידי הרשות הפלסטינית, שתקים משטרה פלסטינית חמושה "לשמירת הסדר וביטחון הפנים", כשעל פי התוכנית הייתה התחייבות ל"מעבר בטוח" של ערבים מיהודה ושומרון לרצועת עזה.
בידי ישראל נשארה אחרי אוסלו שליטה על מספר מוקדים: גוש היישובים הדרומי – "גוש קטיף" שלו דרך המובילה ממחסום כיסופים ועוברת על גשר (גשר מור) על פני הציר המרכזי של הרצועה – ציר צלאח א-דין, כפר דרום מצפון לציר כיסופים, היישוב נצרים כמובלעת בפני עצמה עם כניסה משלו במרכז הרצועה, והיישובים בצפון הרצועה שבעצם היו המשך ליישובים שמדרום לאשקלון. בגבול עם מצרים שמרה ישראל על "ציר פילדלפי" – רצועת ביטחון צרה ומסוכנת ברוחב של עשרות מטרים בלבד לאורך 9 ק"מ.
המובלעות היו מוקפות מסביב בשטחי A עצומים: העיר עזה מצפון לנצרים ולציר קרני, מחנות המרכז ודיר אל בלח-מצפון וממערב לכפר דרום, וחאן יונס ורפיח מדרום וממזרח לגוש קטיף, שבהם השליטה הביטחונית היתה "פלסטינית".
רבין לא שיתף את צה"ל בגיבוש הסכמי אוסלו, ולא התייעץ. לאחרונה פורסמו תמלולי ישיבת הממשלה על אישור הסכם אוסלו שמהם נחשף הזלזול העמוק בהיבט הביטחוני של השלכות ההסכם: "הבעיה העיקרית היא פוליטית, וההכרעה היא פוליטית. צה"ל, לדעתי, מסוגל לתת את התשובות במצבים השונים. כמובן, זה מצב פחות נוח מאשר המצב הנוכחי מבחינה ביטחונית, כי במצב הנוכחי יש חופש מלא להיכנס לכל מקום ולעשות כל דבר". אמר רבין
אהוד ברק שהיה הרמטכ"ל הזהיר כי חופש הפעולה של צה"ל יפגע לחלוטין: "צריך לדעת זאת ביושר, כי צורת הפעולה הנוכחית היא עוגן מרכזי ביכולתנו הנוכחית להיאבק בטרור ביהודה, שומרון ועזה".
כ-5 שנים לאחר מכן אהוד ברק בעצמו כשיהיה ראש ממשלה יציע נסיגות נרחבות בהרבה, אבל כרגע הוא עדיין היה בתפקיד הביטחוני, מופתע מהתכנית שנפלה עליו כמעט בן רגע.
"כשיהיה לנו מידע על מבוקשים בג'בליה, או על פעילות באל-בורייג', או על התארגנות של פיגוע בתוך אחד ממחנות הפליטים שהולך לצאת בעוד כמה שעות ולנסות לבצע פיגוע בכפר דרום, לא יהיה פשוט להגיע לפעולה אפקטיבית מולו.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
יש תמיד סכנה שדרגי השדה במשטרה הפלשתינית ידליפו או יהיו חדורים במקורות מתוך גורמי הפיגוע ושעצם תהליכי התיאום גם יעכבו פעולה מהירה וגם ישמשו מקורות להתרעה".
למרות התחזית המדויקת, ההיבט הביטחוני התקבל די בבוז. ממשלת רבין רצתה "שלום" - רק חודש ו-3 ימים עברו מאז שהמגעים להסכם עם אש"ף נחשפו לציבור עד לאישור הסופי של הכנסת. הסכם אוסלו נחתם בספטמבר 93.
על פי ההסכם הסכימה ממשלת רבין ש"ברצועת עזה יהיו ברשות המשטרה הפלסטינית הנשק והציוד הבאים: 1. 7,000 כלי נשק אישיים קלים; 2. עד 120 מקלעים בקוטר 0.5 אינץ' או 0.3 אינץ'; 3. עד 45 כלי רכב משוריינים גלגליים מסוג שיוסכם בין שני הצדדים". ערפאת ואש"ף מצידם התחייבו לפעול למניעת הטרור בשטחי הרשות הפלסטינית.
ערפאת למעשה כלל לא התכוון לפרק את ארגוני הטרור, הוא רצה להקים מדינה פלסטינית חמושה שתוכל בהמשך לשחרר את כל פלסטין לפי תוכנית השלבים של אש"ף. תוכנית שהתקבלה 20 שנה קודם וקבעה כי אש"ף יקים "רשות לאומית" בכל שטח שישוחרר שמטרתה תהיה השלמת שחרור פלסטין. הוא הצהיר על כך במילים ובמעשים.
בנאום שנתן לרדיו הירדני שבועיים לפני החתימה על הסכמי אוסלו הכריז שוב ערפאת כי החתימה על הסכמי אוסלו היא בכפוף ל"תוכנית השלבים של אש"ף" כבסיס למדינה עצמאית פלסטינית "במטרה להשלמת שחרור כל השטחים הפלסטינים"
כחצי שנה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ומספר שבועות לפני חזרתו של ערפאת לעזה הוא נשא את נאום יוהנסבורג המפורסם שבו דיבר על המשך הג'יאהד עד לשחרור ירושלים והשווה את הסכם אוסלו להסכם חודייבה שבו הונה מוחמד את שבט קורייש לפני שהפר את ההסכם איתם.
ב1 ביולי [כ"ב תמוז תשנ"ד] 1994 חזר ערפאת מהגלות בטוניס לעזה, כשהוא מבריח בתוך השיירה שבה נכנס לעזה מחבלים מבוקשים שהוגדרו כ"מנועי כניסה" ע"י ישראל, טילי לאו וRPG.. אחד המחבלים שהוברחו ברכבו של ערפאת היה ג'יהאד עמארין שבאינתיפאדה ה-2 יקים את גדודי חללי אלאקצא ברצועת עזה ויפקד על הלחימה מטעם הפת"ח. הוא יחוסל ע"י ישראל ב 2002.
שבועיים לאחר מכן [ט' באב] פרצו במחסום ארז התפרעויות של אלפי ערבים שתקפו את החיילים באבנים ובקבוקי תבערה הציתו אוטובוסים וניסו להשתלט על תחנת דלק. השוטרים הפלסטינים פתחו באש חזרה לעבר חיילי צה"ל, ושטר מג"ב ז'ק אטיאס נפצע ובהמשך נפטר מפצעיו. זו היתה ההיתקלות החמושה הראשונה מול נשק "ליגלי" ברצועה.
המדיניות של ערפאת שילבה בין מאבקים פוליטיים מול חמאס שאיים על שלטון הפת"ח ברשות הפלסטינית, לחתירה להקמת מדינה פלסטינית בשתי מסלולים: מצד אחד משא ומתן שבו דרש הקמת מדינה פלסטינית מלאה כולל ירושלים ומצד שני טיפח את ה'תנזים' וביצע הכנות לעימות מזויין לקראת הרגע שהמשא ומתן יתפוצץ.
הסכם אוסלו הופר מהרגע הראשון, למרות ההתחייבות כי רשימת השוטרים הפלסטינים תהיה מוסכמת ע"י שני הצדדים וכי מואשמים בפעילות טרור לא יגויסו, זה מעולם לא קרה. זמן קצר אחרי חתימת הסכם עזה-יריחו צירפה המשטרה הפלסטינית לשורותיה עשרות מארגון הטרור "ניצי הפת"ח" שהיו אחראים באותה שנה לפיגועי ירי רבים.
בשנים הראשונות – נתן ערפאת יד חופשית למחבלים והשנה שלאחר חזרתו של ערפאת לעזה התאפיינה בפיגועים קשים ברצועה שבהם נרצחו 16 חיילים. שיאם היה בפיגוע תופת בצומת כפר דרום שבו נרצחו 6 חיילים.
רצועת עזה נחשבה גם למקלט בטוח למחבלים ויחיא עייאש "המהנדס" שהיה אחראי על תכנוני פיגועי התופת הקשים והפך למבוקש ביהודה ושומרון, הצליח לחמוק לרצועת עזה ומצא בה מקלט כשהרשות הפלסטינית הטרייה מספקת לו מסתור.
פיגועי התופת שתכנן יחיא עייאש החלו למעשה יותר משנה לפני הסכמי אוסלו. בנובמבר 1992 נתפסה מכונית תופת שייצר עייאש ברמת אפעל רגע לפני פיגוע. חודש לאחר מכן (13.12.92) נחטף שוטר מג"ב ניסים טולדנו, באותו שבוע עצרה ישראל כ-1,200 פעילים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ביהודה ושומרון וברצועת עזה מתוכם הוחלט לגרש 415 מחבלים – בהם בכירי ארגוני הטרור לעתיד, הגירוש הסתבך, תחילה בצו ביניים של בג"ץ ובהמשך במאבק ארגוני שמאל ולחץ בינלאומי כבד והמחבלים הוחזרו בשלבים עד לסוף שנת 1993, במקביל לחתימה על הסכמי אוסלו.
באפריל 1933 כבר היה פיגוע ההתאבדות הראשון בצומת מחולה, אבל את פיגועי ההתאבדות הקשים הצליח יחיא עייאש, מהנדס מטעני החבלה, לבצע רק לאחר חזרת המחבלים שגורשו ללבנון וחזרו עם ידע ואימונים של חיזבאללה.
ביום ה-40 לירי של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה הרעיד פיצוץ של מכונית תופת את העיר עפולה. בפיגוע נרצחו 8 ונפצעו 54, ערפאת סירב לגנות את הפיגוע. שבוע אחר כך שלח יחיא עייאש מחבל מתאבד לתחנה המרכזית בחדרה, בפיצוץ נרצחו 5 ונפצעו 30.
עייאש הפך למבוקש. צה"ל חיפש אחריו בכל רחבי יהודה ושומרון, אולם הוא הצליח לברוח לעזה, שם צה"ל כבר לא יכל לחפש אותו, ערפאת לא טרח לעצור אותו.
מלבד עייאש מחבלים נוספים שביצעו פיגועים קשים ומדינת ישראל ביקשה את הסגרתם הרשות הפלסטינית התחמקה בכל פעם בתירוצים שונים והמשיכה לספק להם הגנה. גם אלו שכן נעצרו כביכול על ידי הרשות נשפטו לעונשים מגוחכים כשחלקם שוחררו כעבור זמן קצר ואחרים גויסו למנגנוני הביטחון הפלסטינים במקביל ל"מעצרם".
עזה הפכה לחמאסית יותר ויותר, אבל בעידן של אחרי אוסלו לצה"ל לא היה שום חופש פעולה, והשוטרים הפלסטינים שהסכם אוסלו בנה עליהם ממש לא היו מעוניינים לעצור את הטרור נגד ישראל. לבסוף חוסל יחיא עייאש בינואר 1996 במבצע מיוחד של השב"כ כאשר טלפון סלולרי שבו השתמש התפוצץ. הלוויתו בעזה שבה השתתפו 100,000 איש היתה מפגן כוח של חמאס.
בפברואר-מרץ 1996 הרעידו את מדינת ישראל סדרת פיגועי תופת קשים שהוציא חמאס כנקמה על חיסולו של יחיא עייאש שבהם נרצחו בתוך שבוע 59 יהודים. זה היה בסך הכל חודש לאחר שצה"ל נסוג מרמאללה והשלים את ביצוע הסכם אוסלו ב'. מפכ"ל המשטרה דאז אסף חפץ טען שיכולות המחבלים השתפרו מאז אוסלו "26 שנה הצלחנו למנוע חדירת חומר נפץ תקני לשטחים, אבל עכשיו המחבלים אוספים אמצעי לחימה מהשטח, ואין מי שמפריע להם".
הפיגועים הקשים שביצע חמאס לאחר חיסולו של יחיא עייאש הובילו לעלייתו של נתניהו, שהודיע על מדיניות של הקפאת המשא ומתן כל עוד יש פיגועים, לשלטון. ערפאת הבין כי עליו לעצור זמנית או לכל הפחות למראית עין את הפיגועים על מנת לשמר את המשא ומתן ולמנוע מישראל לפעול שוב ברצועת עזה.
במקביל נחשפה תוכנית של אנשי חמאס בעזה שהוביל איברהים מקדאמה (חוסל ע"י ישראל באינתיפאדה ה-2) לפגוע בבכירי אש"ף. אנשי הפתח ששלטו ברשות הפלסטינית ביצעו מעצרים של אנשי חמאס: פעילי הזרוע הצבאית של חמאס נעצרו ע"י הביטחון המסכל בראשות מוחמד דחלאן, ההנהגה הפוליטית של חמאס בעזה שהייתה איום פוליטי על אנשי אש"ף נעצרה ע"י המודיעין הצבאי בראשות מוסא ערפאת (אחיינו של יאסר ערפאת).
עד היום ישנו קרב גרסאות מה עמד מאחורי המעצרים של פעילי החמאס, בעוד אנשי החמאס מאשימים את אנשי הרשות בשיתוף פעולה עם ישראל, האחרונים טוענים כי הרקע היה מאבקים פוליטיים פנימיים והנסיונות של אנשי חמאס לפעול נגד הרשות.
קשה גם להכריע מי מאנשי חמאס נעצר באמת על רקע איום שראו בו אנשי ערפאת ומי נעצר למראית עין כדי להציג לישראל ולארצות הברית או כדי לספק מעצר הגנתי. חלק מהעצורים היו באים והולכים, נעצרים בכל פעם שעלתה דרישה ישראלית ומשתחררים שוב ושוב, אחרים "גויסו" למנגנוני הביטחון הפלסטינים.
בשנות ה-90 רוב הנהגת חמאס בעזה היתה בכלא בישראל, ומרכז הכובד של הנהגת חמאס עבר לחו"ל - לירדן ולסוריה. חמאס בעזה היה מורכב מקבוצות שונות חלקן תמכו בפעילות טרור מול בכירי אש"ף, וחלקן התנגדו ל"מלחמת אחים" ודרשו להתרכז בפעילות טרור מול ישראל.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
בשיחות בין חמאס לאש"ף עלתה הדרישה כי חמאס ימנע מביצוע פיגועים בשטחי האוטונומיה כדי שלא לאפשר לישראל להפיל אחריות על הרשות הפלסטינית. לפי דיווח בעיתון אל חיאת מאותם ימים דווקא פעילי הזרוע הצבאית - בהם אלו שלימים הרכיבו את הנהגת הזרוע הצבאית של חמאס הסכימו בדיעבד לקבל את דרישת ערפאת ולהגביל את הפיגועים שהזיקו לערפאת בתקופת המשא ומתן המדיני. גם מחמוד א-זאהר שהיה הדמות הבולטת בחמאס עזה מחוץ לכלא באותם ימים אמר בראיון דברים דומים.
ערפאת עצמו דימה את המעצרים שביצע לשליטה במדיניות נצירת האש שהייתה לו בדרום לבנון בשנה שלאחר מבצע ליטני. הדימוי שפך אור גם על הצורה שבה ערפאת תפס את מעצר אנשי החמאס - יכולת שליטה בניהול הלחימה מול ישראל בהתאם למהלכים שרצה לקדם, ולא שלום. אבל במבחן המציאות הפיגועים בשטח הרצועה פחתו באותה תקופה.
רצועת עזה הוקפה בגדר שבנייתה הושלמה ב-1996 בנית הגדר הצליחה לעצור את פיגועי ההתאבדות שיצאו מעזה. לאחר בניית הגדר השקיעו ארגוני הטרור בעזה בהתעצמות, הפעלת הטרור ביהודה ושומרון, פיגועים נגד הנוכחות הישראלית ברצועת עזה ופיתוח אמצעים לירי תלול מסלול שיתקוף את יישובי הדרום.
במוצאי יום כיפור תשנ"ז (ספטמבר 1996) פרצו מהומות בעקבות פתיחת יציאה ממנהרות הכותל בעיר העתיקה בירושלים. יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ציטט מהקוראן "אלוהים קנה מהמאמינים את נפשם ורכושם, כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם. יהרגו וייהרגו". המהומות הלכו והחריפו והפכו לקרבות ירי בין חיילי צה"ל לשוטרים הפלסטינים ששנתיים קודם ישראל נתנה להם את האפשרות להתחמש.
האירועים הקשים ביותר אירעו בקבר יוסף בשכם שם נרצחו 6 חיילים, אך אירועים דומים היו גם ברצועת עזה. בחילופי אש מול שוטרים פלסטינים בכפר דרום נפצע קשה מפקד החטיבה הדרומית בעזה, 5 חיילים נהרגו בקרבות באותו יום ברחבי הרצועה. בציר פילדלפי נהרג מירי צלף סגן מפקד אוגדת עזה אל"מ נביה מרעי.
בעקבות מהומות מנהרות הכותל אפשר ראש הממשלה נתניהו את החפירות העצומות של אורוות שלמה בהר הבית בהובלת התנועה האסלאמית, ערפאת סימן את היעד למלחמה על ירושלים, התנועה האסלאמית בהובלת ראאד סלאח הובילה את אירועי אל אקצא בסכנה. הניצנים לאינתיפאדה השנייה נזרעו.
בראיון שנתן פייצל חוסייני, מבכירי אש"ף, כחצי שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה, הוא תיאר את הסכם אוסלו כ"סוס טרויאני" שאפשר לאש"ף להיכנס לשטחים. בראיון הוא תיאר פגישה שהתקיימה באותה שנה (1997) עם כל ראשי ה"פלגים" מארגוני הטרור. לדברי חוסייני הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר להם: "היכנסו אל בטן הסוס" "כולנו נכנסנו לבטן הסוס והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת, הגיעה השעה שנאמר: "רדו מבטן הסוס" והתחילו לעבוד… האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס" אמר חוסייני 3 שנים לאחר אותה פגישה שהאינתיפאדה כבר פרצה.
במהלך 1997 ערפאת כבר החל לרקום בהכנות לאינתיפאדה השנייה. המסלול היה ברור: אם לא תיכנע ישראל כניעה מוחלטת להסדר קבע שיכלול את ירושלים, ירושלים "תשוחרר" בכוח. במרץ 1997 - כחודש וחצי אחרי החתימה על "הסכם חברון", מגיעה הקלטה לידי אמ"ן ממפגש שקיים ערפאת עם בכירים בחמאס. במפגש השתתפו אנשי החמאס מחמוד א-זאהר (ששנה קודם נחקר והושפל ע"י מוסא ערפאת) איסמעיל הנייה ואיסמעיל אבו שנב (מראשי החמאס חוסל ב-2003) ומהג'אהד האסלאמי עבדאללה א-שאמי ומוחמד אלהינדי. בפגישה דיבר עראפת על הג'יאהד, ה"מוקאוומה" והנפת דגל פלסטין על כיפת הסלע בהר הבית.
באמ"ן הבינו כי ערפאת נותן לאנשי ארגוני הטרור אור ירוק לביצוע פיגועים, אך ההונאה העצמית עבדה שעות נוספות. עמי איילון ראש השב"כ המשיך לטעון שערפאת נואם מהשפה ולחוץ ומנסה "להכיל" את ארגוני הטרור בתוך מנגנוני הביטחון הפלסטינים.
במקביל פורסמה כתבה בעיתון הארץ בה נכתב כי "19 אנשי חמאס גויסו לשירותי הביטחון הפלסטינים". הבכיר שבהם עבד אלפתח סיטרי שהיה נחשב ליד ימינו של מוחמד דף. חלק משמות ה"מגוייסים" הטריים מוכרים לימים כאדריכלי מפעל הטרור של חמאס. בין השמות המופיעים בכתבה: ראאד אל עטאר - לימים סגנו של אחמד ג'עברי ממתכנני חטיפת שליט ועוד, שחוסל לקראת סוף מבצע צוק איתן. ג'מאל מוסא - לימים האחראי על ה"ביטחון המיוחד" בחמאס שחוסל ב"חרבות ברזל" ומוחמד אבו שמאלה - לימים מפקד דרום הרצועה בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל אף הוא יחד עם אל עטאר בצוק איתן.
ביוני 1997 כבר אמר מפכ"ל המשטרה הפלסטינית כי למעלה מ-150 חברי ארגוני הטרור חמאס והחזית העממית עובדים במשטרה הפלסטינית. לפי אחת הגרסאות הצליח ערפאת לשכנע את אותה קבוצה שכללה את בכירי גדודי עז אדין אל-קסאם לתת הזדמנות, או לפחות שלא להפריע למאמצים שלו המשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית תוך ידיעה כי ערפאת מתכונן לאינתיפאדה ברגע שייכשל המשא ומתן.
ב-2 אפריל 1997 נמנעו בנס 2 פיגועים קשים שהסתיימו בתאונת עבודה של מחבלים, בצומת נצרים סמוך לשעה 7 בבוקר - זמן קצר לפני שאמור לעבור אוטובוס של תלמידים מתפוצץ מחבל מתאבד עם המטען שהכין ונהרג במקום, גם באזור כפר דרום מתפוצץ מחבל עם עגלת תופת זמן קצר לפני מועד הפיגוע.
השנים הבאות היו שקטות באופן יחסי ברצועת עזה, למעשה בשנת 1998 היה פיגוע תופת אחד בצומת גוש קטיף שבו נהרג החייל אלכסיי ניקוב הי"ד. צה"ל חשד שלמחבל שפוצץ את המכונית היו 3 סייענים אך כשניסה לרדוף אחריהם נתקל בשוטרים פלסטינים שפתחו בירי לעבר החיילים וסיכלו את המרדף.
זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום הפיגוע ראש מנגנון המודיעין הכללי הפלשתיני, אמין אל-הינדי, ואמר לעיתונאים כי הפיגוע נועד לסכל את הסכם וושינגטון ושאנשי המנגנון שלו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון הישראליים.
בשנה שלאחר מכן ועד להתפוצצות ועידת "קמפ דיוויד" לא היו הרוגים ברצועת עזה. במהלך השנים האלו ערפאת מנהל משחק שבו הוא עוצר חלק מהמחבלים כאשר הלחץ של ישראל מתגבר או כדי למנוע הסגרה שלהם, המחבלים היו יוצאים בבוקר ונכנסים בערב משערי הכלא במסגרת "הדלת המסתובבת", כך גם קיבלו הגנה מהרשות הפלסטינית וגם ערפאת הצליח לשמר את השקט שרצה כדי להשיג את הסכמי וואי לקראת מדינה פלסטינית.
בניגוד להבטחות, ערפאת בכלל לא התכוון למגר את הטרור, הוא רצה לשמר את חמאס הג'יהאד האסלאמי ככוח מאיים כלפי ישראל עד שישיג את היעד: מדינה פלסטינית מלאה וחמושה.
השקט שהיה ברצועת עזה (ובאופן יחסי בכלל הארץ) בשנים שקדמו לאינתיפאדה ה-2 מזכיר את תקופות השקט מצד חמאס בשנתיים שקדמו לפלישת חמאס לעוטף עזה בשמחת תורה תשפ"ד (ה-7.10). זה היה השקט שלפני הסערה – התשתית שנבנתה ברשות הפלסטינית הפכה את האינתיפאדה ה-2 לקטלנית הרבה יותר ואת המציאות הביטחונית בגוש קטיף וברצועה לבלתי אפשרית.
במאי 2000 נסוג צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון. הבטחת הבחירות של אהוד ברק הפכה לבריחה חפוזה שהפכה את נסראללה וחיזבאללה למנצחים, ו"ניצחון ההתנגדות" בלבנון סיפק השראה לערבים ביש"ע וגם בתוך ישראל.
ביולי 2000 הפיצה לשכת "ההכוונה הפוליטית" מעין פקודת יום לכוחות הביטחון הלאומי ברצועת עזה: "היו נכונים, מערכת ירושלים החלה. זו משמעות חזרת המשלחת הפלסטינית לאדמת המולדת מקמפ-דיוויד בלי שוויתרה על עמדות היסוד הפלסטיניות המוצהרות: לא יהיה שלום ללא ירושלים בירת הנצח של מדינת פלסטין". באותה שנה שוחררו ע"י הרשות הפלסטינית גם פעילי חמאס בולטים. גם מהכלא הישראלי שוחרר סלאח שחאדה שהחל לבנות את הזרוע הצבאית של חמאס כצבא לכל דבר ועניין.
צה"ל כבר התכונן לעימות מזויין שיפרוץ, אך הפעם הוא יהיה שונה לחלוטין מהאינתיפאדה הראשונה. לא רק כמות הנשק והתחמושת שהיו לערבים, אלא גם העדר חופש הפעולה של צה"ל. לצה"ל לא היה כיצד לסכל את התארגנויות הטרור והוא נערך להתבצר במוצבים והיישובים שהפכו למובלעות בשטח אויב.
ביולי 2000 חזר ערפאת לרצועת עזה מהסכמי "קמפ דיוויד" והתקבל ע"י המונים. עם כניסתו הכריז "בירת פלסטין היא ירושלים בין אם תרצו ואם לא, ומי שלא נאה לו מוזמן לשתות ממי הים של עזה".
חודשיים לאחר מכן האינתיפאדה יצאה לדרך: מוקד מרכזי היה בצומת נצרים - היישוב שהפך למובלעת לאחר הסכמי אוסלו. יממה לפני עליית שרון להר הבית נהרג חייל צה''ל, דוד בירי, ממטען צד כפול שהופעל על שיירה שליוותה מתיישבים. יומיים לאחר מכן תקפו מאות ערבים את המוצב הקטן בצומת נצרים, בתחילה באבנים ובבקבוקי תבערה אך אחרי שעות של ניסיונות לפזר את ההתפרעות פתחו עשרות חמושים: שוטרים פלסטינים ופעילי תנזים - באש חיה לעבר המוצב. באותו אירוע צולמה כביכול התמונה של מוחמד א-דורה שהפכה לסמל האינתיפאדה השנייה.
צה''ל הגיע לאינתיפאדה השנייה ברצועת עזה בעמדת מגננה. יישובים שהפכו למובלעות מבודדות, מול טרור שהפך תוך מספר שנים בודדות לטרור מזויין הנהנה מערי מקלט ושולט במרחב, ותחמושת שלא ניתן היה לדמיין באינתיפאדה הראשונה.
