ב-18 בדצמבר 2003 היכה שרון בתדהמה את המדינה כשהכריז בכנס הרצליה על תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להציג בכנס שבמרכז הבינתחומי בהרצליה, את הרעיון שגיבש ב"פורום החווה" בתקופה שלאחר התפטרות אבו מאזן ופיצוץ המגעים: התנתקות חד צדדית.
שרון הציג את הנסיגה החד צדדית כחלופה ל"מפת הדרכים" אותה הקפיד להציג כאפשרות המועדפת. בנאומו אימץ שרון באופן מלא את תפיסת אוסלו: "אנו מעוניינים שתנהלו את חייכם בעצמכם במדינה משלכם. מדינה פלשתינית דמוקרטית, בעלת רציפות טריטוריאלית ביהודה ושומרון והיגיון כלכלי". שרון התחייב להסרת מחסומים, שיפור הכלכלה הפלסטינית, מסירת "ערים פלסטיניות לאחריות ביטחונית פלסטינית", והרס המאחזים עליהם אמר: "יפורקו. נקודה".
לצד השאיפה למשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית הבטיח: "אם גם בעוד מספר חודשים ימשיכו הפלשתינים לא לבצע את חלקם במפת הדרכים - אז תיזום ישראל מהלך ביטחוני חד צדדי של התנתקות מהפלשתינים". "פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינוי בפריסת היישובים, כך שיפחת, ככל הניתן, מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתיניות. נשרטט קווי ביטחון ארעיים, וצה"ל ייערך על קווים אלו." יישובים שיועתקו הם כאלה שבכל מתכונת אפשרית של הסדר עתידי וסופי לא יכללו בשטח מדינת ישראל". ברגע של חוסר מודעות קיצוני הכריז שרון כי "תוכנית ההתנתקות" היא מהלך ביטחוני ולא מהלך מדיני.
20 יום לאחר מכן (11 בינואר 2004) נערכה ההפגנה הראשונה נגד ההתנתקות בכיכר רבין. כ-120 אלף איש הגיעו להפגנה תחת הסיסמא "ישראל לא רוצה להתקפל". בהפגנה נאמו שרים מהממשלה בני אלון, אפי איתם, ועוזי לנדאו. המפגינים קראו לשרון "לתת לצה"ל לנצח ולפרק את הרשות הפלסטינית" ו"עקירת יישובים - ניצחון לטרור".
הסיסמא של ההפגנה יכלה להמחיש את עומק הבעיה. המתיישבים קראו לתת לצה"ל לנצח - הנושא הביטחוני האסטרטגי נתפס כסוגייא צבאית טהורה, ואילו תפקידם של המתיישבים כעניין אידיאולוגי. אבל במציאות צה"ל לא רצה לנצח. צמרת צה"ל לא האמינה ביכולת להכריע את הטרור, וראתה ביישובים בעזה נטל. יקחו שנים ארוכות עד שבהתיישבות יבינו שיש צורך להיאבק גם על התפיסה הביטחונית ולהציב אלטרנטיבה אסטרטגית לתפיסת אוסלו שהשתרשה גם בצה"ל.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
ארבעה ימים לאחר ההכרזה על ההתנתקות בכנס הרצליה (22.12), נפגש שרון עם שר החוץ המצרי והבטיח לו כי באופן לא רשמי, ישראל תשמור על איפוק והשקט יישמר: "ישראל לא תחתום על הסכם עם ארגוני הטרור", אמר, "אך על שקט נגיב בשקט". שרון הדגיש בפני השר המצרי כי הוא רואה ב"מפת הדרכים" את התוכנית היחידה שיש לקדם, כדי להרגיע את החשש כי ההתנתקות החד צדדית תחליף את המשא ומתן.
רה"מ הפלסטיני אבו עלא בירך על דבריו של שרון והביע תקווה ש"השקט ימשיך לשרור", וברקע התקיימה פגישה של אבו עלא עם דב וייסגלס בניסיון להניע פגישה נוספת של שרון עם הרשות הפלסטינית.
אבל השקט לא נשמר: למחרת, ב-23 בדצמבר, נהרגו מ"פ וסמ"פ, חגי ביבי ואלכס לאונרדו הי"ד, בפיגוע בציר כיסופים. הלוחמים זיהו מחבל חמוש זוחל לכיוון הציר, וכשהכוח קפץ לכיוונו נפגעו הקצינים. גדודי חללי אלאקצא של הפת"ח לקחו אחריות על הפיגוע. בתגובה לביקורת על ניהול האירוע, מפקד האוגדה גדי שמני ציין, כי במהלך השנה האחרונה היו 11 ניסיונות פיגוע על הציר וכולם סוכלו בהצלחה.
ב-14 בינואר 2004 התפוצצה מחבלת מתאבדת בת 22 במחסום ארז. בפיגוע נרצחו ארבעה: שוטר מג"ב ולדימיר טרוסטינסקי, חיילי צה"ל צור אור ואנדרי קגלס והמאבטח גל ארז הי"ד. על הפיגוע לקחו אחריות במשותף גדודי חללי אלאקצא של הפת"ח והחמאס. מנהיג החמאס, אחמד יאסין, בירך על הפיגוע ואמר, "מלחמת הקודש (הג'יהאד) מחייבת את כל המוסלמים - גברים ונשים. זו ההוכחה שההתנגדות תימשך". העיתונאי אודי סגל דיווח כי "לא מדברים בירושלים על אפשרות של תגובה. רק אחרי שילמד המקרה הזה, נדע האם צריך תגובה ברמה הכוללת". לימים עלתה הטענה כי אחמד יאסין שלח את המחבלת למות לאחר שהתגלה שהיה לה רומן עם בכיר חמאס, על מנת לכפר על חטא הניאוף.
שבועיים נוספים לאחר מכן, נכנסו שני מחבלים לאזור התעשייה ארז, שהיה אמור לשמש מודל ל"אג'נדה החיובית" ולשיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני. כוח מילואים הבחין בהם ופתח לעברם באש. בחילופי האש נהרג אמיר צימרמן הי"ד. מפקד אוגדת עזה, גדי שמני, העריך, שכוונת המחבלים היתה להגיע ליישוב נתיב העשרה הסמוך ולבצע פיגוע גדול, או לחכות לפתיחת אזור התעשייה ולירות לעבר אזרחים או אוטובוסים.
אגב, בתקשורת ידעו לספר באותם ימים כי יש מחלוקת בין אמ"ן לשב"כ: בעוד באמ"ן חושבים שזה שחמאס מתמקד בפיגועים נגד חיילים ומתנחלים זה "שינוי חשוב במדיניותו". לטענת אמ"ן ב-100 הימים שקדמו (מאז הפיגוע בקפה הלל בירושלים) נמנע חמאס מפיגועים נגד אזרחי ישראל ממערב לקו הירוק', והעובדה שכוחו של חמאס עולה ברחוב הערבי גורמת לו "לשקף את המגמה העממית החדשה - התנערות הדרגתית מפיגועי התאבדות בישראל". בשב"כ טענו לעומת זאת, שחמאס השתתף גם השתתף בניסיונות פיגועים נגד אזרחים ישראלים אלא שהם סוכלו בידי השב"כ וצה"ל.
גם את ההחלטה על הנסיגה החד צדדית קיבל שרון באופן חד צדדי. הוא לא התייעץ עם צמרת צה"ל, וגם לא עם חברי הקבינט, ולא ביקש את חוות הדעת של גופי הביטחון. את ההחלטה שדחף דב וייסגלס מנהל לשכתו, ונבנתה על אותו רעיון שקידם מתוך צה"ל תא"ל עיבל גלעדי, הביא שרון בפני "פורום החווה" איתו היה נוהג להתייעץ, והשמיע למספר שרים מקורבים מצומצם וקצינים כמו עיבל גלעדי איתם היה בקשר. אפילו אלוף פיקוד דרום דאז - דן הראל סיפר כי שמע על ההחלטה לראשונה כאשר האזין ברדיו לנאומו של שרון בכנס הרצליה. את שר הביטחון מופז עדכן שרון רק מספר ימים לפני נאומו כדי לוודא שמופז יתמוך בו במהלך.
ההכרזה המפתיעה נתקלה בספקנות: הכתבה ב-YNET על נאומו של שרון נפתחה בהצבת השאלה: "נאום היסטורי שיחולל פריצת דרך מדינית, או עוד נאום?". למעשה, מי שעקב אחרי התבטאויותיו ופעולותיו של שרון לא היה צריך להיות מופתע, שרון אימץ כבר לפני כן את מפת הדרכים, כולל התחייבות להקמת מדינה פלסטינית, ודיבר בנאומו בפסגת עקבה על "רצף טריטוריאלי פלסטיני". אך הציבור שהכיר את הצהרותיו של שרון מלפני הבחירות התקשה להאמין שכל זה אמיתי. התוכנית נתפסה בהתחלה כסוג של "בלון ניסוי" שהפריח שרון, בהמשך הניחו שהתוכנית לא תצא לפועל מסיבות פוליטיות.
ב-2.2.2004, התראיין שרון ליואל מרקוס. הוא רצה להיות ברור לגבי מהי אותה תוכנית ההתנתקות שהוא מקדם: "הפינוי המתוכנן: עשרים התנחלויות ברצועת עזה ובגדה בתוך שנה-שנתיים", כתב מרקוס בכותרת, שהבהירה בפעם הראשונה עד כמה מתכוון שרון ללכת רחוק. זמן קצר לאחר מכן, ב-28.2.2004, יצא דב וייסגלס, מנהל לשכתו של שרון, עם גיורא איילנד, שהיה ראש המל"ל והאחראי לגיבוש תוכנית ההתנתקות, לארה"ב, לפגישת "תיאום עם ארצות הברית" בנושא ההתנתקות. איילנד, שנכנס לתפקיד חודש לפני כן, ותפקידו המרכזי היה קידום ההתנתקות, תקף בראיון שהתקיים אחרי ההתנתקות את התנהלות שרון ווייסגלס בקבלת ההחלטות על ההתנתקות, אותה אפילו הוא כינה "החמצה אדירה, החמצה היסטורית". "שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים. אבל מהר מאוד התברר לי, שדב ויסגלס כבר היה אצל האמריקאים והתחייב למהלך חד צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה". "הנסיעה של ויסגלס והראיון למרקוס גרמו לכך שכבר אי אפשר היה למנוע את הנסיגה מעזה".
למעשה, לא התקיימו סביב ההתנתקות דיונים על תהליכים ארוכי טווח על ההתפתחויות בעזה לאחר יציאת צה"ל. בכתבה שערך אלכס פישמן בידיעות, עשור לאחר ההתנתקות, הוא ציטט בכירים בצה"ל שטענו כי עד לאפריל 2004, בזמן ששרון קידם תקשורתית את תכניתו, הם אפילו לא הוזמנו לקבינט לעסוק בשאלת "היום שאחרי" ההתנתקות, וכמובן שלא נעשתה שום עבודת מטה. על פי פישמן, כאשר התקיים לראשונה דיון, כחצי שנה לאחר נאום הרצליה, גיבש פיקוד דרום מסמך שכותרתו "חמאסטן בעזה", ובו העלה את האפשרות שחמאס יעלה לשלטון לאחר ההתנתקות, אבל באגף המודיעין (אמ"ן) שללו את הטענה במסמכים משלהם. "המסמך הפך בסופו של דבר לאפיזודה שלא שינתה דבר. לאיש לא היה ספק שפיקוד הדרום יבצע כל פקודה שיקבל", סיכם פישמן.
ואכן, אלוף פיקוד דרום, דן הראל, שיעבד את צה"ל תחת אחריותו לביצוע תוכנית ההתנתקות. בראיון שנתן שבועות ספורים לפני הטבח בשמחת תורה (7.10) הוא הסביר: "ידענו שעזה תהיה חמאסטן, אבל זה עדיף" "הגבול ברור, בנינו אותו טוב מאד" "מאד יציב, אין חדירות". כהוכחה, הוא טען כי זה "מהלך ביטחוני שעמד במבחן הזמן", והראיה "בשנתיים שלו בפיקוד דרום נהרגו 54 חיילים, ולכן 18 השנה שחלפו עד לראיון חסכו 500 חיילים". זה היה כאמור שבועות ספורים לפני הטבח שבו נרצחו 1,500 אנשים בלי ההרוגים הרבים במלחמה. מחליפו של דן הראל - יואב גלנט, שנכנס לתפקיד מיד לאחר ההתנתקות, טען בהרצאה שהעביר כי מצא כי לא היו בפיקוד דרום כלל תוכניות ליום שלאחרי ההתנתקות.
אבל בעוד שדיונים על השלכות ההתנתקות כמעט ולא התקיימו, באגפים אחרים בצה"ל - שם שלטו תפיסות אוסלו והדמיונות על "קץ המלחמות", קפצו בהתלהבות על ההזדמנות לנתב את צה"ל לפצל"מ - ראשי תיבות של "פעולות צבאיות בלתי מלחמתיות". צוות פסיכולוגים חשאי הוקם מיד לאחר נאומו של שרון בכנס הרצליה. בממד"ה - אגף מדעי ההתנהגות, כבר החלו לגבש את התוכניות ל"מבצע הגדול", וביולי 2004, כשעוד לא התקבלה החלטת הממשלה, ועוד לא גובשה האסטרטגיה הביטחונית ליום שאחרי, כבר היו מוכנות ערכות 'הכנות מנטאליות למשימת ההתנתקות'.
בפברואר 2004, כחודשיים לאחר נאומו של שרון, צוטט ראש אמ"ן זאבי-פרקש, מתוך דיון בועדת חוץ וביטחון כמי שאמר שתוכנית ההתנתקות תתפרש כ"ניצחון הטרור, וכזרז להגברת הפיגועים ולזינוב בכוחות צה"ל". "הנסיגה מתפרשת על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי, וכן גדודי אל-אקצה, ככניעה לטרור, ונותנת מוטיבציה להמשך פיגועים על מנת להשיג הישגים מדיניים נוספים", נכתב בשמו. ראש אמ"ן הותקף ע"י השמאל. זהבה גלאון ממרץ התבטאה כי "מן הראוי שהצבא לא יתערב בפוליטיקה. כמובן שעדיף לצאת מעזה בהסדר, אבל במידה ואין – יציאה חד צדדית עדיפה על מחיר הדמים הכבד". עוד באותו היום, תוך זמן קצר, הוציא דובר צה"ל הבהרה: "הקצין לא הציג את דעתו לגבי תוכניתו של ראש הממשלה… טרם הושלמה עבודת המטה בנושא תגובת הפלסטינים לתוכנית ההתנתקות".
ביולי 2004 כבר דווח כי זאבי-פרקש אמר "תוכנית ההתנתקות תביא לשיפור המצב הביטחוני באזור" חודש לאחר ההתנתקות אמר כי "ישראל תזדקק בעתיד לעוד צעדים חד-צדדיים" והעריך ש"החמאס נמצא באחת הנקודות הקשות שלו מבחינת היכולת". בראיון שנתן שנים לאחר מכן הוא טען: "תמכתי אסטרטגית בהתנתקות אבל התרעתי שזה יגביר את הטרור"
ב-2009 פורסמה בעיתון הארץ ידיעה שכותרתה "תחקיר פנימי בצה"ל: הערכת המודיעין ערב ההתנתקות נכתבה כדי לרצות את הממשלה". "השלמת פינוי עזה תעניק לחמאס הישג משמעותי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך תגביר את הלחצים עליו לרסן את הטרור ולאפשר רגיעה ביטחונית", צוטטה הערכת אמ"ן מיולי 2005. "יישרו קו עם ציפיות הדרג המדיני, לפעמים בניגוד להערכות חטיבת המחקר" - טען בכיר באמ"ן.
ב-14 במרץ פוצצו את עצמם שני מחבלים מתאבדים בנמל אשדוד. המחבלים: בני 18 מג'באליה, חדרו דרך מכולה עם דופן כפולה שעברה דרך מעבר הסחורות קרני. אחד המחבלים התפוצץ בבניין משרדים, והשני בכניסה לנמל. בפיצוץ נהרגו עשרה אזרחים ונפצעו 16. על הפיגוע לקחו אחריות במשותף החמאס וגדודי חללי אל אקצא, למרות תוצאות הפיגוע הקשה, התוכנית המקורית של החמאס היתה קשה יותר. המחבלים נשלחו להתפוצץ סמוך למיכלי דלק, במטרה לייצר מגה פיגוע עם מאות נפגעים אך בנס התפוצצו לבסוף מאות מטרים ממיכלי הדלק.
בימין תקפו את שרון, וטענו כי העלייה בפיגועים היא תוצאה של תוכנית ההתנתקות. השר עוזי לנדאו, שהיה ממובילי מתנגדי ההתנתקות בליכוד הגיב: "כשמתגברים הדיבורים על נסיגה, משיב הטרור הפלסטיני בפיגועים גדולים יותר". ח"כ אהוד יתום הצטרף: "תעוזת המחבלים - בגלל תוכניות הנסיגה". והשר בני אלון: "מי שחושב שיברח מעזה, עזה תרדוף אחריו אל תוך לב הארץ".
בעקבות הפיגוע בנמל אשדוד הוחלט בקבינט על חיסולו של מנהיג חמאס אחמד יאסין. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה התקבלה ההחלטה על חיסול יאסין, ב-6 בספטמבר 2003 - כחודש וחצי לפני ההכרזה של שרון על תוכנית ההתנתקות, כשל מבצע "קטיף כלניות" של צה"ל, לחיסול כל צמרת החמאס בעזה, שהתכנסה בביתו של מרואן אבו ראס בשכונת רימאל בעזה. בין משתתפי הפגישה היו: מנהיג חמאס אחמד יאסין, אסמעאיל הנייה, רנטיסי, מחמוד א-זאר, מוחמדף דף, אחמד ג'עברי ועדנאן אלע'ול. למרות ההזדמנות, צה"ל רצה בהתחלה לבטל את המבצע כדי שלא לפגוע במבנים סמוכים לבית שבו ישבה צמרת חמאס, אלא שאז בעקבות מידע מודעיני של השב"כ, שהמחבלים יושבים בקומה השלישית, הוחלט להשתמש בפצצה קטנה שלא תפגע בבניינים הסמוכים. מטוס חיל האוויר תקף את המבנה והשמיד את הקומה השנייה והשלישית, אבל בכירי החמאס ישבו בקומה הראשונה ולא נפגעו.
ב-22 במרץ - שבוע לאחר הפיגוע בנמל אשדוד, נורו 2 טילים ממסוק קרב על אחמד יאסין שיצא מהמסגד ברחוב הסמוך לביתו, יאסין חוסל במקום. מאות אלפים מתושבי עזה השתתפו בהלוויתו של יאסין, שבה השתתפו גם מאות רעולי פנים מהזרוע הצבאית של החמאס, חמושים בנשק וטילי נ"ט שהבטיחו "תגובה מיידית שתרעיד את האדמה". מיד לאחר חיסול יאסין מונה למחליפו רנתיסי, ששימש כראש הזרוע המדינית של הארגון. רנטיסי חוסל ב-17 באפריל, קצת פחות מחודש לאחר חיסולו של יאסין. בצה"ל הסבירו כי חיסולו של יאסין משתלב בתוכנית ההתנתקות. "יאסין הוא מנהיג של טרור, הוא רע מאוד לישראל, ונכון היה להפסיק אותו לפני היציאה מעזה. הוא עמד מאחורי הקמת כנופיות ששולטות ברצועה, ואולי הרשות תתפוס את עצמה ותתחיל לשלוט ברצועה ולהילחם בטרור". מסרה דוברת צה"ל רות ירון.
'ידידנו' בעולם גינו את החיסול של ראש ארגון הטרור חמאס: שר החוץ הבריטי אמר ש"זו הריגה בלתי חוקית" ו"שמדינת ישראל לא תרויח מהריגת אדם זקן הנתון בכסא גלגלים". גם בהולנד, גרמניה וצרפת תקפו את ישראל על החיסול "הבלתי חוקי". מנהל מדיניות החוץ באיחוד האירופי אמר כי האיחוד האירופי מגנה הריגות באופן עקבי, ושבמקרה החיסול של השייח' יאסין הגינוי צריך להיות חזק יותר.
אבל לא רק בעולם: גם במחנה השמאל הישראלי תקפו את חיסולו של יאסין - שרי שינוי שהתנגדו לחיסול מנהיג החמאס טענו שהוא 'יגביר את הטרור'. שר הפנים אברהם פורז אמר: "המוטיבציה לבצע פיגועים בתקופה הקרובה תגדל. אני ולפיד הצבענו נגד מחשש להסלמה בעקבות הפעולה". חברת הכנסת יולי תמיר מ'העבודה' אמרה כי זה יביא למלחמה: "ההחלטה לחסל את השייח יאסין היא טעות טרגית, שתוביל לשפיכות דמים אין סופית. במקום התנתקות מעזה - תהיה עכשיו מלחמה". וכמובן אנשי מרץ שתקפו בזעם את הפעולה כמו יוסי ביילין: "שרון מדבר על יציאה מעזה, ובינתיים מכניס את עזה לתוכנו. הריגתו של השייח יאסין עלולה לפתוח מעגל דמים חדש, ולעלות במחיר דמים כבד ומיותר לישראל", ואבשלום וילן שאמר "זו פעולה המצביעה על טירוף מערכות מוחלט. החלטה, שנעשתה יותר מהבטן ופחות מהראש, תביא להבערת השטח כולו. קיים חשש כבד ששכרנו יצא בהפסדנו".
עופר שלח כתב מאמר לידיעות אחרונות שכותרתו "חיסול בלי היגיון", וכמובן חברי הכנסת הערביים כמו אחמד טביי (תע"ל) שכינה את הממשלה "חבורה של פירומנים, שביצעו פשע מלחמה", וטאלב א-סאנע (רע"מ) שביטל בעקבות החיסול פגישה עם שרון והסביר כי "יאסין היה מהמתונים בחמאס והפך לאחד הגורמים המאזנים בין החמאס לרשות. מי שרוצה לטרפד כל מהלך - זו הנוסחה".
במבחן המציאות ההבטחות לדם ברחובות נשארו ללא כיסוי. חיסול מנהיגי החמאס התברר כפעולה מוצלחת ויעילה, ששיתקה באופן יחסי את חמאס, שחתר לבסוף ל'הודנה' שאפשרה לו לחזק את כוחו, ולבנות את עצמו צבאית ופוליטית לקראת נסיגת צה"ל מעזה.
העיתונאי שלומי אלדר, שכתב את הספר "להכיר את חמאס", טען כי "קטיף הכלניות" הפסיק למעשה בעקבות עסקה חשאית שנרקמה בין ישראל לחמאס: הפסקת החיסולים תמורת הפסקת פיגועי ההתאבדות, לטענתו חמאס לא הגיבה לחיסול של יאסין ורנטיסי כחלק מעסקה שבה שרון בלם את המהלך של המשך חיסול הנהגת החמאס. העסקה הזו אפשרה לדבריו את הנעת ההתנתקות שלא תחת אש ופיגועי תופת.
בין אם זה נכון שהייתה עסקה שכזו כפי שכותב אלדר ובין אם לא - שכן ב-30 במאי חוסל וואל נאסר שנחשב למח"ט עזה בחמאס וב-21 באוקטובר חוסל ענדאן אל ע'ול בכיר הזרוע הצבאית של חמאס ומי שנחשב ל"אבי הקסאם" וסגנו של מוחמד דף, ללא ספק חמאס היה במצב קשה בעקבות החיסולים. בכירי הארגון חוסלו, ואחרים היו על הכוונת, חמאס כמעט ולא הצליח לבצע פיגועי נקמה על חיסול יאסין. אם היתה נמשכת מדיניות התקפית רציפה נגד החמאס, היו יכולותיו נפגעות במידה ניכרת, אך השקט התעשייתי שרצה שרון לקראת ההתנתקות הוביל ל'הודנה' ולהיפוך המגמה.
לאחר חיסולו של רנתיסי, מחליפו של יאסין, חודש בלבד לאחר שנכנס לתפקיד, בחמאס בחרו לא למנות מנהיג רשמי במקומו של רנתיסי. מי שהוביל באופן לא רשמי את חמאס בעזה היה מחמוד א-זאהר, שהוביל לתאהדיה שאפשרה לשרון לבצע את ההתנתקות ולחמאס לבנות את המערך הסמי-צבאי שלו
ב-17 באפריל 2004, ביום שבו חוסל רנתיסי, התפוצץ מחבל מתאבד במעבר ארז. המחבל, תושב בית להייה שעבד במקום שנתיים, הצליח לעבור את כל אמצעי האבטחה. הוא התבקש להרים את חולצתו, אך את המטען הסתיר כנראה במכנסיו. הוא פוצץ עצמו ליד טרמינל "מגן 12" באזור התעשייה. 3 שוטרי מג"ב וסלקטור נפגעו. החמאס וגדודי חללי אלאקצא לקחו אחריות על הפיגוע. בתקשורת דיווחו כי "במערכת הביטחון חוששים מאוד מהתגברות פיגועי הטרור בתוך רצועת עזה לקראת הנסיגה הצפויה, אותה ינסו ארגוני הטרור להציג כניצחונם שלהם. בנוסף, חוששים בצה"ל ובשב"כ מפינוי תחת אש, כפי שאירע בדרום-לבנון". הדיווח שיקף את האווירה במערכת הביטחון שחתרה לשקט על מנת להעביר את תוכנית ההתנתקות.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
8 ימים לאחר חיסול יאסין התכנסה ועידת הליכוד, ששרון ניסה לנצל למחטף כשהוא מקדם רעיון: הבאת תוכנית ההתנתקות למשאל עם אצל מתפקדי הליכוד. שרון העלה את ההצעה אחרי שערך סקרים שניבאו תמיכה של רוב מתפקדי הליכוד בנסיגה. שרון הודיע כי תוצאות המשאל יחייבו את כלל חברי הליכוד, ובראש ובראשונה אותו ואת שרי הליכוד. "מותר שיהיו חילוקי דעות לפני ההחלטה, אבל חייבים להתאחד אחריה". שרון קיווה באמצעות משאל המתפקדים להכריח את המתנגדים בתוך הליכוד להצביע בעד. מי שזעם על הדרך שבה העביר שרון את ההחלטה על המשאל, במחטף שהוביל עם השר ישראל כ"ץ, היה ח"כ מיכאל איתן שאמר ש"משפחת שרון השליטה משטר של עריצות ודיקטטורה בהנהגת הליכוד".
כחלק מהמאמץ לקדם את תוכנית ההתנתקות, ובשורות הליכוד בפרט, ב-15 באפריל 2004 הציג שרון את "מכתב הנשיא בוש", שבו תמך נשיא ארה"ב בתוכנית ההתנתקות. שרון ואנשיו הציגו אותו כ"הישג" ישראלי, בשל העובדה שהוא הציג כביכול התחייבות של ארה"ב לחיסול ארגוני הטרור לפני קידום "תהליך מדיני", ולהכרה בגושי התיישבות ביו"ש. וייסגלס מתאר כי שרון הבין כי משמעות המכתב היא "החזרת 90% משטחי יו"ש לפלסטינים", אבל ראה באופוריה סביב המכתב הזדמנות לקידום ההתנתקות. שרון, על מנת 'למכור 'את ההתנתקות, הציג את המכתב כהתחייבות מחייבת, אך זו היתה הטעיה. מכתב הנשיא בוש לא היה מעולם בעל משמעות מחייבת, ולמעשה לא החזיק מעמד כאשר התחלף ממשל בארה"ב ואובמה והילרי קלינטון לא הכירו בו וסירבו לייחס לו משמעות.
משאל המתפקדים יצא לדרך ב-2 במאי. תושבי גוש קטיף ואלפים מתומכיהם הסתובבו במשך שבועות ארוכים בבתי המתפקדים, במבצע אדיר של 'פנים אל פנים', בניסיון לשכנע אותם להצביע נגד הגזרה מתוך אמונה נאיבית כי ניצחון במשאל המתפקדים יסיר את תוכנית הגירוש מעל הפרק.
באולפן מיוחד שנפתח ביום ההצבעה הופיע השר מופז ופיזר הבטחות כדי להרגיע את ציבור מתפקדי הליכוד שראה את הנולד, "אני צופה שמפלס הטרור ירד". לגבי השאלה על טילי הקסאם ענה השר כי "במסגרת ההיערכות של צה"ל לפני, תוך כדי, ואחרי תוכנית ההתנתקות, הגמישות של צה"ל לפעול כנגד כל סוג של איום מתוך רצועת עזה תגדל, ובכללה גם היכולת לתת מענה טוב יותר מול ירי טילים, אם יתרחש". מופז הבטיח "יש לנו תוכנית לפגוע בתשתית הטרור ברצועת עזה, בעיקר במנהיגי, פעילי ותשתיות החמאס".
בתגובה למכתב רבנים שהזהיר מתוצאות ההתנתקות וקרא להצביע "נגד הענקת הניצחון לטרור הפלסטיני, ללא שום תמורה. נגד הפיכת רצועת עזה למדינת טרור מסוכנת עוד יותר, נגד הפקרת רצועת עזה, לחימושה בכמות בלתי מוגבלת של טילים, ונגד עידוד ארגוני הטרור בחבלי ארץ ישראל אחרים – לשאוף להגיע להישג כמו זה בעזה" - יצא "מכתב אלופים" עליו חתמו כ-180 קצינים בכירים יוצאי צה"ל, המוסד והשב"כ. "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון". "לדעתנו המקצועית, בהעדר פרטנר להסדר, תוכנית ההתנתקות תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל".
בעימות בין בני בגין לאולמרט, מדוחפי ההתנתקות, התרברב אולמרט: "כדי ללחום בעזה לא צריך עשרות ישובים שאין שום סיכוי ושום עתיד לקיומם. זה נכון גם לגבי שכם ולגבי כל מקום". בני בגין הזהיר: "בית הכנסת בגוש קטיף עלול להפוך למסגד בו ימשיכו להסית ולארגן פעולות טרור נגד ישראל". אולמרט הגיב "אתה מבטיח למתפקדים טרור לנצח. אנחנו מבטיחים סיכוי לשינוי".
אך למרות מכתב האלופים וההבטחות של אולמרט ומופז, התוצאה של משאל המתפקדים הוגדר כ"תבוסה לראש הממשלה". 39.7% הצביעו בעד 59.5% הצביעו נגד. במעוז הליכוד הגדול ביותר, העיר ירושלים, נרשמה תבוסה מוחצת לשרון: 71.7% מהמצביעים הצביעו נגד תוכניתו. גם בעיר שדרות, שהיתה תחת איום הטילים, התנגדו באחוז דומה. ציבור מתפקדי הליכוד הכריע בצורה ברורה: לא לגירוש.
שרון הגיב: "קיבלתי בצער את תוצאות המשאל ואני מכבד את התוצאות. נצטרך לקבל הכרעות קשות, אבחן בקפידה את ההשלכות ואת הצעדים שבכוונתנו לנקוט. דבר אחד ברור לי - עם ישראל לא בחר בי כדי לשבת ארבע שנים בחיבוק ידיים. נבחרתי כדי למצוא את הדרך להביא לעם הזה את השקט, הביטחון והשלום שהוא כל כך ראוי להם". בסביבתו של ראש הממשלה ידעו כבר להעריך - כך עפ"י YNET ששרון לא יכבד את התוצאות. גם אולמרט הבהיר כי אין בכוונתם לכבד את המשאל הדמוקרטי שהם יזמו "אין לי ספק שאנחנו חייבים להמשיך במהלך שישנה את המציאות שקיימת היום ברצועת עזה. המהלך הזה - לא ניתן להפסיק אותו. אין בלתו"
בשמאל זעמו. ח"כ לפיד (טומי) אמר לתקשורת "הליכוד הפך לימין קיצוני". חברי הכנסת מהשמאל הסבירו למה לא צריך להקשיב לתוצאות המשאל: "מנהיגות היא עניין למנהיגים. מנהיגים אמורים ללכת לפני ההמון, לא אחריו. זה העיקרון היסודי שעומד בבסיס דמוקרטיה ייצוגית. העם, הציבור, בוחר נציגים; הנציגים מנהיגים, הנציגים מקבלים החלטות, הנציגים מובילים" אמר ח"כ חן ממפלגת שינוי. גם פרס קרא לשרון להפר את התחייבותו: "דרוש מהלך חדש. אם יתברר שישנו רוב בכנסת בעד התוכנית - יש להביאה לשם. אם אין רוב בכנסת, אין מנוס אלא לפנות חזרה לעם".
