בסמטאות צפת העתיקה יש סיפור לכל בית, וודאי לבתי-הכנסת שבה, כמו זה של האר"י הקדוש, של רבי יצחק אבוהב, ועוד. שם נמצא גם בית הכנסת של הרב מאבריטש, רבי אברהם דב אויערבך – הנקרא גם על שם ספרו, ה"בת עין" - שנפטר בי"ב בכסלו שנת התר"א (1840). כארבעים שנה שימש רבי אברהם דב כרב העיר אבריטש באוקראינה, בגיל מבוגר עלה לארץ הקודש, ובשנותיו האחרונות כיהן כרבה הנערץ של צפת בתקופה לא קלה.
מסופר שפעם ביקר רבי אברהם דב את ידידו רבי אהרן מז'יטומיר שהיה חולה. אמר לו רבי אהרן: הרופאים אמרו לי שרפואתי לשתות מהמים של ארץ ישראל, וכיון שאתה משתוקק לעלות ארצה, אבקש ממך שתכניס מים לתוך פיך, תוציא אותם ותתן לי לשתות מהם. עשה כך רבי אברהם דב, ורבי אהרן התרפא מחוליו. לאחר מכן אמר רבי אברהם דב שבאותו זמן עדיין לא סיפר לאף אחד על כוונתו לעלות ארצה...
הבעל-שם-טוב אמר "במקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא". לכן כאשר רבי אברהם דב נכסף מאד להיות בארץ כאילו הוא כבר נמצא בתוכה, לכן רבי אהרן יכל 'לראות' את מחשבתו של ידידו, ולכן המים שהחזיק רבי אברהם דב בפיו הם ממש מים של ארץ ישראל.
רבי אברהם דב עצמו, בספרו בת עין, מביא דברים דומים על מה שכתוב בתורה שיעקב אבינו בחזרתו לארץ מחרן פגש מלאכי אלקים, ומפרשים חז"ל שאלו הם מלאכים של ארץ ישראל. והלא עדיין לא נכנס יעקב לארץ ישראל עצמה? אלא "כיון שהחזיק בדרך ללכת לארץ ישראל, הוא כמו שכבר הגיע לארץ ישראל".
אחד העניינים המודגשים ביותר בספר "בת עין" הוא מדת הענווה והשפלות. כמו הדברים הבאים:
הנה ידוע מאמר חז"ל שעיקר בריאת העולם היתה בשביל היראה שנקראת 'ראשית'... ובחינת יראה אי אפשר לבוא כי אם על ידי בחינת ענוה תחלה, כי כאשר מתבונן האדם ומאמין באמונה שלמה אשר בידו נפש כל חי ומה אנחנו מה חיינו מה גבורתנו ובלתי לה' עינינו, שה' יושיענו ויתן לנו חיים וכח וכל אשר צריך לנו, וכאשר מתבונן האדם בעניינים אלו בכל פרט ופרט להבין שפלותו באמת, אזי ממילא נופל עליו אימה ויראה ופחד מגדולתו יתברך, ונכנע לפניו יתברך בהכנעה גדולה, ובזה מהפך מדת הדין [לרחמים]...
מתחילים בהתבוננות בכך ש"מה אנו, מה חיינו" (כפי שאומרים בכל בוקר לפני התפילה), האדם מצד עצמו הוא שפל וחסר, ורק הקב"ה יכול להושיענו ולתת לנו כל מה שאנו צריכים. זו מידת הענוה והשפלות החיובית, וממנה מגיעים ליראת שמיים, "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'".
הבת עין גם מסביר שמידת השפלות היא הכלי המתאים לזכות לארץ ישראל. הרמז לכך הוא בדברי יהושע וכלב "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (בניגוד המרגלים שמאסו בארץ) – שכדי לזכות לכך צריך לקיים את דברי חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח".
הספר "בת עין" נקרא כך בידי המחבר עצמו, שהסביר "מפני שהכנסתי בכתבים קדושת ארץ ישראל אשר עיני ה' א-להיך בה תמיד". למעשה, הספר נדפס רק לאחר פטירת המחבר. תלמידו יצא לחוץ-לארץ לגייס תרומות להדפסת הספר ובכוונתו היתה להדפיסו בחו"ל, אך רבי ישראל מרוז'ין אמר לו שראוי להדפיס ספר זה דוקא בארץ ישראל. כך היה ה"בת עין" ספר החסידות הראשון שנדפס בארץ.
המושג "בת עין" פירושו הנקודה השחורה שבתוך העין, שבה תלויה הראייה, "שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן". לפי הקבלה, "בַּת עָיִן" היא סוד השבת, הנקודה הפנימית של הזמן. האות שי"ן של שבת, שיש לה שלשה ראשים, רומזת לשלשת האבות ולשלושה חלקים בעין – החלק המקיף בצבע לבן (אברהם אבינו), העיגול הצבעוני (יעקב אבינו), ונימי הדם שבתוכו (יצחק אבינו), ואילו הבת היא ה"בת עין", האישון השחור, כנגד דוד המלך (ספירת המלכות, השביעית).
אכן, כמו שהשבת היא "בת עין" בממד הזמן, כך גם ארץ ישראל בממד המקום, ארץ אשר "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". וכך כותב הבת עין:
והנה בחינת שבת הוא הנקודה הפנימית של כל ימי השבוע, היינו שבו בשבת הוא השראת השכינה להשפיע לכל ימי החול. וכן ארץ ישראל הוא הנקודה הפנימית של כל העולם, ובחינת ירושלים ובית המקדש וקודש הקודשים הוא הנקודה הפנימית לארץ ישראל, שבו השראת השכינה להשפיע קדושה לכל העולם. וישראל המה הנקודה הפנימית של כל האומות...
רבי אברהם דב הנהיג את יהודי צפת והגליל בתקופה סוערת – מלבד העוני והסכנה שהיו מנת חלקם תמיד, התרחשו אז מרידות ופרעות, ומעל הכל רעידת האדמה הנוראה בשנת תקצ"ז שבה נהרגו אלפים וכמעט החריבה כליל את הישוב בצפת. לאחר הרעש, נחלץ רבי אברהם דב לשקם את הקהילה מהריסותיה, ובזכותו המשיך הישוב היהודי בצפת.
במרד הדרוזים בשנת תקצ"ח, פרעו השודדים ביהודי צפת, שדדו ובזזו וחיללו את בתי הכנסת, ואף רבי אברהם דב נאסר ובנס ניצל ממוות. אליעזר הלוי, המזכיר של השר משה מונטיפיורי, אשר ביקר אז בארץ, מספר שעקב הפרעות רצו הרבה מאנשי צפת לעבור לעכו ולחיפה שנחשבו מוגנות יותר, אבל רבי אברהם דב אמר להם כי "לדעתו מחוייבים המה לשבת תחתם במקומם הזה ויעבור עליהם מה, כדי להחזיק את ישוב העדה הקדומה הזו על כנה, וכמו כן להציל את בתי הכנסיות".
נחזור כעת לבית הכנסת שבו התחלנו. מסופר שבשעת רעידת האדמה הגדולה, היה רבי אברהם דב בבית הכנסת שלו, ואמר לכל המתפללים שיישארו במקומם ויתקרבו אליו. חצי מגג בית הכנסת נפל, והחצי השני שבו עמדו הרב והמתפללים נותר עומד, וכולם נותרו בחיים.
להרחבה: קונטרס תולדות אדם שנדפס בסוף ספר 'בת עין' מהדורת ירושלים תשכ"ח.
נערך מתוך דבריו של הרב יצחק גינזבורג
איפוא כתוב 2 כ"ו חשון תשפ"א 05:40 אלי
נפלא 1 י"ב כסלו תשע"ו 18:41 ברסלב