פעם אחת התארח ר' מנחם נחום מטשרנוביל אצל הבעל שם טוב בביתו טרם שנתגלה. ר' מנחם נחום היה אז דרשן מוכיח שהלך ברגליו מעיירה לעיירה לדרוש ולהוכיח את בני ישראל.
כאשר ישבו אל השולחן לסעוד סעודת שבת, כיבדו את האורח לשבת בראש השולחן, ואילו הבעל שם טוב וזוגתו הרבנית ישבו בצד השולחן. בניגוד לשאר אורחיו נהג הבעל שם טוב עמו בקירוב ובהתגלות מעט מזעיר.
בעת הסעודה השפיל הבעל שם טוב את ר' מנחם נחום ומשך את כובעו מצד לצד, וכן משך, פעם בימין ופעם בשמאל, במעילו הפשוט והבלוי של ר' מנחם נחום.
"מדוע אתה נוהג כך עם האורח שלנו?!", טענה אשתו של הבעל שם טוב.
ענה לה הבעל שם טוב:
"אין את יודעת מה טיבו. הוא רוצה לקחת את כל הגן עדן לעצמו!"
אחר כך בירך הבעל שם טוב את אורחו שבניו ונכדיו ילבשו מעילים של משי וייסעו במרכבות של זהב.
לגנוב את דעת היצר הרע
ר' מנחם נחום מטשרנוביל הוא בעל הספר 'מאור עיניים'. אף שזכה להיות אצל הבעל שם טוב, היה בעיקר תלמידו של המגיד ממזריטש. ברכת הבעל שם טוב נתקיימה בו, ויצאה ממנו שושלת של צדיקים גדולים הנמשכת ובאה עד היום הזה.
איזה חסרון מצא הבעל שם טוב בצדיק שאין לו שום נגיעה בענייני העולם, הולך ברגליו ולבוש מלבושים פשוטים כאחד העם?!
נוכל ללמוד על כך מתורה ידועה של הבעל שם טוב:
כתוב "חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך": והעניין כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" , רוצה לומר כי אי אפשר שיהיה בטוב אשר יעשה הצדיק שום פניה וחטא. וביאר, כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו היצר הרע. ואילו כאשר רואה היצר הרע שיש בו חלק יצר הרע מניחו והולך לו, ואחר כך יעשה הצדיק לשמה.
וזה שכתוב: "ישראל גנבים הם", כי צריך לגנוב דעת היצר הרע בכל דבר מצוה. וזה שכתוב: "חשבתי דרכי", רוצה לומר - בכל דבר מצוה או קדושה בתחילה חשבתי דרכי להנאתי הגשמית, ואחר כך "ואשיבה רגלי אל עדותיך", רוצה לומר "רגלי" - הרגל שהורגל אצלי לעשות שלא לשמה, אז עשיתי לשמה.
לפיכך אפשר לפרש את כוונת הבעל שם טוב בשתי דרכים: אפשר שרצה להזהיר את ר' מנחם נחום מפני סכנת הגאווה הצפויה לו בדרכו. מי שרוצה לקחת את כל הגן עדן לעצמו, בא יצר הרע ומניח את כל עסקיו על מנת להפילו ברשתו.
להפיק אור מחושך
בדרך אחרת אפשר לומר שמי שהוא נקי כל כך עד שאין לו דבר עם העולם הזה, הרי הוא בתכלית הביטול ואינו יכול להיות חשוד על הגאווה. אם כן, מה רע בכך שהוא רוצה לקחת את כל הגן עדן לעצמו?! אין כאן אלא הכרת ערך עצמו באמת, שהוא אכן צדיק העושה טוב ולא יחטא!
אלא שלדעת הבעל שם טוב, לא בנקיות ובצדקות כאלו חפץ ה'. מי שהוא צדיק עד כדי כך, אינו חי בעולם הזה כלל. דומה כאילו נשמתו חיה בתוך גופו מתוך התעלמות מוחלטת מכל הסובב אותה (מעין אוטיזם), כאילו לא נשתנה דבר והיא עדיין עומדת לפני ה' בעולמות העליונים.
לא בכך חפץ ה', שנתן נשמות בגופים על מנת שיפיקו אור מתוך החושך. על מנת שיחיו את כל המשברים ויעברו את כל המכשולים, והכל מתוך כך שיחיו חיי בשר ממש.
לפי שיטה זו, מי שהוא נקי וצדיק צריך לבקש תואנות שיביאו אותו לידי שפלות. מכאן נולדה ההתבוננות האמורה למעלה - שגם בטוב עצמו יש לפשפש ולמצוא פניות ונגיעות. מבואר בחסידות שדרך עבודה כזו היא בבחינת "שעיר לעזאזל", כשמתאמצים למצוא חלק רע בתוך המעשה, ואזי לוקח אותו היצר הרע לחלקו, בהניחו את שאר האדם לנפשו.
יש לשים לב לדרך בה השפיע הבעל שם טוב על ר' מנחם נחום, כשהוא מושך את כובעו ואת לבושו מצד לצד. לצדיקים מיוחדים ישנה יכולת מופלאה להשפיע במוחש ממש, לקחת את האדם ממקום למקום על ידי נגיעה או דחיפה כלשהי.
בדרך זו 'שיחק' איתו הבעל שם טוב משחק של שפלות. הוא לא חס על כבוד עצמו או על כבוד אורחו, ובדרך זו התכוון למשוך אותו מדמות הצדיק המושלם אל תוך העולם הזה על החיסרון והחלקיות שבו.
על פי הספר "אור ישראל"
