רבי שמחה בונים בוֹנהַרד מפשיסחא נולד בשנת תקכ"ז לאביו רבי צבי הירש. כבר בילדותו התגלה כעילוי ונשלח על ידי אביו ללמוד בישיבה שבמטרסדורף בהונגריה, וכן אצל ר' מרדכי בנט בעיר ניקלשבורג. לאחר ששב לפולין, נישא לרבקה בת ר' משה מבנדין. לאחר חתונתו, התקרב לחסידות בהשפעת רבי משה לייב מססוב והמגיד מקוז'ניץ, ונעשה לחסיד קוז'ניץ נלהב.
רבי שמחה בונים נודע כחכם ומלומד גדול, והתפרנס עד סוף ימיו מעבודתו כרוקח. בצעירותו עסק במסחר, וניהל את עסקיהם של הגבירה המפורסמת תמרי'ל ברגסון. בעבודתו זו השיב בתשובה רבים מן הסוחרים המתבוללים שפגש במערב אירופה, לאחר שהתיידד עמם ונראה כאחד מהם. לאחר תקופה בקוז'ניץ, עבר רבי שמחה בונים להסתופף בצל החוזה מלובלין ותלמידו היהודי הקדוש מפשיסחא.
בשנת תקע"ד נפטר היהודי, ורבי שמחה בונים מילא את מקומו בפשיסחא. בתקופתו התרבו התלמידים בבית מדרשה של פשיסחא, אך גם גברה ההתנגדות לשיטתה השכלתנית, עד לפיוס שנערך בעת החתונה הגדולה באוסטילא. רבי שמחה בונים נפטר בי"ב באלול ה'תקפ"ז ונקבר בפשיסחא. ליקוטי תורתו נדפסו בספרים "קול שמחה" ו"קול מבשר".
אחד מגדולי דורו של רבי שמחה בונים היה רבי יחזקאל מקוזמיר, וכשחתן רבי יחזקאל את בנו הזמין את רבי בונים לבוא לחתונה. רבי בונים לא יכול היה להגיע, ובמקומו שלח את גדולי תלמידיו לייצג אותו בחתונה. החסידים נסעו, וכדי לשמח את הקהל התחפשו לקוזקים: מדים, סוסים, רמחים, כל חסיד הפך לקוזק על כל פרטיו ודקדוקיו.
נכנסו החסידים-הקוזקים אל העירה בה נערכה החתונה, ותכף נעצרו על ידי השלטון המקומי, שהקוזקים היו אויביו באותה עת. לא עזרו התחנונים וההבהרות, והחסידים מצאו את עצמם בכלא ולא ידעו מה לעשות. אחרי זמן מה, נזכר חסיד אחד בבקבוק המשקה שבכיסו האחורי, הוציא אותו ומזג לכולם לחיים, וכולם החלו לרקוד. כשראו הסוהרים את הריקוד הבינו שאכן מדובר ביהודים שהתחפשו. בניגוד למדים שלבשו, ריקודיהם היו שונים מאוד מריקודי הקוזקים... אז שוחררו החסידים להשתתף בשמחת החתונה.
כשחזרו אל הרבי וסיפרו את כל הסיפור, אמר באנחה: כל כך קשה צריך הייתי לעבוד, כדי שתלמידים שלי יקחו קצת משקה וישתו לחיים...
כאשר היהודי הקדוש, רבו של רבי בונים, החל להנהיג עדה, פרצה מחלוקת חריפה בינו לבין רבו, החוזה מלובלין, בגלל בעלי לשון שחרחרו ריב ביניהם. עקב קפידתו של החוזה נפטר היהודי הקדוש, ורבי בונים התיישב על כיסאו. כשבאו בעלי המחלוקת לספר על כך לחוזה מלובלין הגיב הצדיק, שהצטער מאוד על מות תלמידו: "שמו שמחה, והוא ישפיע שמחה על העולם".
כיאה לתפקידו זה, מגלה רבי שמחה בונים כי כל מהלך האירועים, מראש ועד סוף, נועד להביא את החסידים לרקוד ולשמוח. לפעמים השמחה היא לא רק הדרך לצאת מצרה, אלא גם הסיבה לכך שנכנסת אליה מלכתחילה...
***
בצעירותו, כשהיה מנהל הנכסים של משפחת ברגסון, נסע רבי בונים בעולם ולמד שפות רבות. גם לאחר שנעשה רבי, היה נוסע לגרמניה בהסתר פנים על מנת להחזיר יהודים רחוקים בתשובה. פעם נסע לגרמניה כדי לקרב יהודי אחד, ואותו אחד נכנס למקום שאליו רבי בונים לא היה יכול להכנס. אמנם רבי בונים לא חשש להכנס לברים ובתי מרזח, וידע להחזיר אנשים גם משם דרך משחקי שח וקלפים, אך כאן היה מדובר במקום שאסור ממש להכנס אליו. עמד הצדיק בחוץ והתחיל לפזם ניגון. פיזם עוד ועוד, עד שיצא היהודי החוצה ורבי בונים הצליח להחזיר אותו בתשובה.
אצל צדיקים רבים, היה הניגון כלי המלאכה העיקרי להתעוררות יהודים בתשובה (בין הניגונים הידועים ששמשו לכך, ניתן למנות את "קול דודי" של אדמו"ר הזקן). ואכן, על עבודת הלויים המשוררים בבית המקדש נאמר בזוהר כי שרשה הוא בבינה, מקום התשובה. גם כשהאדם שקוע בחטא, הרמת הקול בניגון מעוררת את תשוקת נשמתו להתרומם אל בוראה.
אחד מתלמידי רבי בונים נפל ממדרגותיו הרוחניות. אמנם לא פרש מהחבורה, אבל מבחינה רוחנית כבר ירד לגמרי מעבודת ה' שהייתה בו. בחג שבועות, לאחר תיקון ליל שבועות, בא החסיד לרבי והתלונן שהחבריא מרחיקים אותו. רבי בונים לא ענה לו, וחכה עד ערב יום כיפור. בערב יום כיפור קרא לו רבי בונים באופן מיוחד ואמר לו מקרב לב: "אני לא שוה כלום, וגם אתה לא שוה כלום, אז נעשה תשובה ביחד", וכך הרים אותו בחזרה.
לאחר מכן הסביר הרבי, כי אחד הסימנים לירידה רוחנית היא התחושה שחברי מסתכלים עלי בעין רעה ומרחיקים אותי. דבר לא השתנה באמת, אך הריחוק הרוחני של החסיד גרם לו לחוש כך.
דבר ראשון שיש ללמוד מהתנהלותו של רבי בונים, הוא היכולת להמתין בסבלנות עד הרגע הנכון, בו יכנסו הדברים אל הלב. כעין זה מספרים, כי פעם אחת שקע האדמו"ר האמצעי בדבקות עד כדי כך, שלא שמע את בנו התינוק שנפל מעריסתו ובכה. אביו האדמו"ר הזקן שהה באותה עת בקומה העליונה של הבית, וירד להרגיע את הילד. רק לאחר מכן, בשעת רצון, הוכיח את בנו כי גם בעת הדבקות הנעלה ביותר יש לשמוע תינוק שבוכה. אם כך, אפילו כאשר המוכח הינו צדיק מופלג, יש לחכות לרגע המתאים על מנת להוכיח אותו. קל וחומר כשמדובר במי שאינו צדיק, וחש גם כך דחוי ומרוחק (סימן זה של ריחוק נפשי חשוב גם בימינו, ואולי בעיקר בימינו).
גם בחצרו של המגיד ממעזריטש, אחד מגדולי התלמידים בשם חיים וולפער התדרדר מטה מטה עד שנעשה לשיכור המחזר על הפתחים. בסיפור זה, שלא כמו אצל הוולפער, הצליח רבי בונים להרים את תלמידו מנפילתו. ההזדהות שהפגין רבי בונים היא המכנה המשותף בין כל היהודים, ה"איני כדאי" של וידוי יום הכיפורים המתקרב. בזכות השפלות ספוגת האהבה שלו וההמתנה לרגע הנכון, התחבר רבי בונים באמת לתלמידו, ושניהם יחד שבו אל ה'.
